רבי חנינא היה אומר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז דף א). אם נפתח את עצמנו לאפשרויות, אז נגלה שכמעט כל אינטראקציה היא הזדמנות ללמוד. אנחנו לומדים משהו שונה וייחודי מהמורים שלנו, מהחברים שלנו ומהתלמידים שלנו. בפרקי אבות אנו לומדים שאיזהו חכם? הלומד מכל אדם. חכמי התורה התייחסו להזדמנויות ללמוד ולצמוח, ולא סתם לרכוש מידע (דבר שניתן לעשות בקלות רבה מאד בימינו).

ובכל זאת, לפעמים המידע הוא מפתח לחוכמה. לפעמים הוא פותח דלתות, פוקח את עינינו, מגלה תובנות או מזהיר אותנו. יום ששי האחרון היה כל הנ"ל גם יחד. "למדנו" על תופעה מטרידה בבתי הספר התיכוניים שקשורה לתרופה המוכרת – ריטלין. בעוד שריטלין מרגיע ילדים שסובלים מבעיות קשב וריכוז, יש לו השפעה הפוכה על אלה שאינם כאלה. זהו אמפטמין, תרופה שמשפיעה על ההולכה העצבית, וסם מעורר.

מסתבר שילדים עם בעיות קשב וריכוז מוכרים את הריטלין שלהם לבני כיתתם, שמאמינים שריכוז וערנות נוספים יעזרו להם לשפר הישגים במבחנים (ואתם חשבתם שנושא הסטרואידים בספורט נוגע רק לשחקנים).

פינו נפער בתמיהה. כל כך הרבה דברים לא בסדר עם הסיפור הזה – הילדים שצריכים את התרופה ולא בולעים אותה, הדחף לעשות כסף קל בלי לחשוב על התוצאות של כל אחד מהשותפים בעסקה, והלחץ הבלתי יאמן "להצליח" שגורם ככל הנראה לילדים האלה לחפש "עזרה". כשהאבנים המתגלגלות שרו על גלולה שהיא "העוזרת הקטנה של אמא", הם דברו לפחות על מבוגרים. אבל כעת מדובר בילדים שלנו.

כמה לחץ אנחנו מפעילים עליהם, שסמים הפכו עבורם דרך לגיטימית להצלחה?

כמה לחץ אנחנו מפעילים עליהם שסמים הפכו עבורם דרך לגיטימית להצלחה? וכיצד הגדרנו מהי הצלחה? האם מדובר רק ביכולת להתקבל ובלימודים במוסדות יוקרתיים? אם כן, אין ספק שזוהי הגדרה מאוד צרה ומגבילה.

האם מישהו מאיתנו מכוון את ילדיו לעשות את המיטב שביכולתם, אך לא יותר, אפילו אם הממוצע שלהם הוא רק 80? האם מישהו מאיתנו מתגמל אותם ומשבח אותם על גילויי אישיות טובה במקום על ציונים טובים? האם הם הופכים להיות מי שאנחנו באמת היינו רוצים שהם יהיו? והאם הם מצוידים בכלים הדרושים כדי להתמודד בהצלחה בעולם המבוגרים? (ואני מתכוונת לכלים לא תרופתיים!)

הרב משה פיינשטיין ע"ה, מגדולי רבני אמריקה בדור האחרון, התייחס פעם לסוגית הרמאות בתיכון. הוא אמר שאם הרמאות מביאה ציונים יותר טובים, ובעקבות זה קבלה למוסד אקדמאי טוב יותר, ואז למשרה טובה יותר, אז כל הכסף שמרויחים נחשב לגזול. כל ה"הצלחה" נבעה מרמאות.

אני לא יכולה שלא לחשוב באותה דרך על ההצלחה שמגיעה בעזרת ממריצים מלאכותיים (ואולי אף לא חוקיים).

לא רק שמדובר בתועלת שבאה לא ביושר, אלא קשה לתאר את החורבן שזה מעורר בביטחונו העצמי של הילד. ההישג נתפס כנובע מהסמים ולא מהשקעתו או כישוריו. הילדים מאמינים שהם תלויים בתרופות ולא יכולים להגיע להישגים בלי עזרה חיצונית. יתכן שזהו המחיר הגבוה ביותר (רק להבהיר: אני מדברת על ילדים שלא זקוקים לתרופה. אני מבינה שחלק מהילדים, שסובלים מבעיות קשב, מפיקים תועלת מהריטלין).

הגיע הזמן שההורים יביטו מעבר לחיצוניות של הציונים הטובים, ויחליטו איזה מחיר גבוה מידי. הגיע הזמן להקל את הלחץ כך שהילדים יוכלו להרגיש תחושת הישגיות גם בלי עזרה. הגיע הזמן להגדיר מחדש מהי הצלחה, ולשדר מסר בריא לילדים שלנו.

המידע הזה לא נכנס לקטגוריה של "פניני חוכמה", אולם הוא היה חשוב, מרתיע ומעורר. הוא אילץ את כולנו לבחון מחדש את הפרספקטיבה ואת סדרי העדיפויות שלנו, וחיזק אותנו לעזור גם לאחרים לעשות את אותו הדבר.

בהחלט היה משהו ללמוד. אני פשוט מקווה שנפנים את השיעור.