מישהי עשתה לי טובה ענקית לפני כמה ימים. היא אפילו לא ידעה כמה היא הייתה חשובה עבורי. המעשה לא היה קשה או תובעני במיוחד, והיא לא יכלה לנחש כמה הייתי צריכה אותו. בשבילי זה היה ענק. והכי עצוב זה שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה (במלוא הכנות, זאת הייתה היכרות קצרה ומהירה).

זהו מכתב התודה שלי לזרה (כמעט) מוחלטת, וגם תזכורת חשובה לי ולכל השאר: אולי אנחנו חושבים שמעשי החסד הקטנים שלנו, ההתחשבות, העזרה לזולת, הם לא משהו מיוחד. אולי אנחנו אפילו לא טורחים לעשות אותם, משום שהם נראים לנו כל כך חסרי משמעות.

אבל זו טעות, כל מעשה חסד נחשב. כל מחווה מתחשבת היא משהו. אין דבר קטן מדי, אין דבר שאינו נראה (לפחות בעיני האלוקים שתמיד רואה, גם אם ישנם אנשים כפויי טובה!).

זה הסיפור שלי. הייתי צריכה לטוס בטיסה של הרגע האחרון עם אחת מבנותיי, כדי להתמודד עם מצב קשה במיוחד. מכיוון שהזמנו את הכרטיס ברגע האחרון, לא רק שהשתמשנו בכל זכות של נוסעים מתמידים שהייתה או שאי פעם תהיה לנו, אפשרויות הבחירה שלנו לגבי הטיסה עצמה, היו מוגבלות. בחרנו לטוס ב 6:30 בבוקר ביום ראשון (מה שחייב אותנו לצאת מהבית כבר ב-5:00) ולחזור הביתה בטיסה דומה יומיים אחר כך. אני לא מתלוננת, רק מציירת את הרקע.

ביום האמצעי, יום שני, חיכה לנו יום קשה, כולל נסיעה לא פשוטה, התמודדות עם האתגר הלא פשוט הנ"ל (ותרשו לי להוסיף, המלחיץ!) – שנפתר ברוך ה' באופן חיובי! בסופו של היום הלא פשוט הזה (הזכרתי שירד גשם?), בערך בחצות, בתי ואני הגענו לתחנת הרכבת הקרובה למקום בו התארחנו (ביתה של חברתי – דוגמא נוספת לנדיבות).

התקשרתי לתחנת המוניות הקרובה והם אמרו שתהיה להם מונית בעוד 25 דקות. בחצות! בתחנה שכוחת א-ל במיוחד! כשאני סחוטה לחלוטין ואמורה עדיין לארוז ולישון מעט לפני הטיסה (המוקדמת!) הביתה למחרת בבוקר.

הרגשתי שדמעות מתחילות להיקוות בפינות עיניי. אולם אני הייתי האמא והייתי חייבת להישאר חזקה ובעלת תושייה

הרגשתי שדמעות מתחילות להיקוות בפינות עיניי. אולם אני הייתי האמא והייתי חייבת להישאר חזקה ובעלת תושייה.

לפני שהייתה ללחץ שלי הזדמנות להתחיל להתפתח לייאוש מלא, נכנסה מכונית לתחנה - מיני ואן נהוג בידי אישה חרדית. ראיתי שני ילדים רצים לקראתו.

ניגשתי כדי לבקש מספר טלפון של חברת מוניות חלופית, אולם לפני שסיימתי לדבר היא כבר הציעה לנו טרמפ.

לא היססנו לרגע לפני שנכנסנו. היינו כל-כך אסירות תודה. רגע קודר הפך בן רגע לרגע של תקווה, תנחומים, הקלה.

לא דיברנו כמעט (אולי בגלל זה שכחתי איך קוראים לה! או אולי זה רק בגלל העייפות. או הגיל...). היא הייתה טרודה בהקשבה לסיפוריהם הנלהבים והלהוטים של ילדיה על הרפתקאות יומם.

אבל זה לא משנה. היא כבר עשתה את החסד שלה איתי. הנסיעה הייתה הכל. וכן, היא אפילו סטתה מעט מהדרך שלה, אולם לא זה עיקר החסד, אלא ההצעה המיידית שלה לטרמפ היא זאת שיזמה (ועשתה) הכל. כמו שאמרתי, לא מאמץ גדול מדי מצידה, אבל הבדל עצום בשבילנו. תודה רבה.

כולנו צריכים לחפש אחר דרכים פשוטות כדי לעזור. אנחנו יכולים רק להתחיל לדמיין כמה הן חשובות!