מומחית עולמית לענייני נימוסים והליכות טוענת שזה בסדר שנשים יתקנו את האודם שלהן ליד שולחן האוכל – באמצע המסעדה – משום שזוהי פעילות מקובלת מבחינה חברתית. אולם אני לא מסכימה איתה. ולא רק משום שזה מסלק את כל המסתורין (לא היינו רוצות לשמור לפחות על העמדת הפנים כאילו אנחנו נראות מקסים באופן טבעי?), אלא משום שאני מאמינה שטיפוח אישי הוא עיסוק פרטי – ובתור שכזה, הוא צריך להיעשות במקום פרטי.

אני מרגישה יותר ויותר בודדה בעמדה, כשאני רואה כיצד אנשים משייפים את ציפורניהם, משתמשים בחוט דנטלי ואפילו מנקים אוזניים במקומות ציבוריים. אני לא יודעת אם המכונית נחשבת מקום ציבורי, אבל אני יכולה בהחלט לראות את הגברים שמתגלחים ואת הנשים שמתאפרות באור אדום.

אפילו בחינה עצמית מול מראה נראית בעיני כמו דבר שאמור להישאר אישי (אני מנסה להקנות את זה לבנותיי שמאמינות שסכין מבריק בשולחן השבת הוא תחליף מוצלח למראה – קצת מחשבה בבקשה). אולי אנחנו לא חושבים איך אנחנו נראים בעיני אחרים. נראה לנו שאנחנו לא נחשבים או שאף אחד לא שם לב. ובכן, באתי לנפץ את המיתוס – שמים לב!

בליל שבת לפני כמה שבועות, ישבתי עם הבת שלי בחוץ. במקרה, ראינו מה מתרחש מבעד לדלת הזכוכית של לובי הבניין שממול, כשאישה ירדה במדרגות ו"בחנה את עצמה" בריקוד מורכב מול המראה. "אוי אלוקים!" קראה הבת שלי. "גם אני עושה את זה; פשוט לא העליתי בדעתי שמישהו יכול לראות מה קורה בפנים." היא לא תחזור על זה בקרוב!

כן, אנשים יכולים לראות. ואני, למשל, בהחלט לא רוצה. כשאנחנו רואים קופים שמטפחים את עצמם וזה את זה בגן החיות, אנחנו מגחכים בהתפעלות. אמנם זו התנהגות שמיוחדת לבעל חיים מורכב, אבל היא בכל זאת התנהגות של בעל חיים. ולדעתי אנחנו צריכים להסתיר את הצד הזה שלנו. הגוף אמנם אינו דבר רע, אבל הוא לא מיועד לתצוגה. היגיינה אישית צריכה להתבצע בנוחיות – ולא כמו שעושה מישהי מאוד קרובה אלי – מול דלת זכוכית!

ודאי שההתנהגות שלנו משפיעה על הדימוי העצמי שלנו. אם אנחנו מתנהגים כמו בעלי חיים, כך נראה את עצמנו, וכך גם יראו אותנו אנשים אחרים. מצד שני, אם ננסה לרומם את עצמנו ולהתנהג כמו נשמות, לפחות תהיה לנו אפשרות להצליח.

כולנו רוצים להיות מסודרים, נקיים ואפילו מושכים. אנחנו לא רוצים לשבת בשולחן מול מישהו שאוכל תקוע לו בין השיניים או בעיות היגיינה אחרות. אבל המקום המתאים לטפל בבעיות האלה הוא חדר הנוחיות. אם מישהו שהייתם יוצאים איתו היה מתחיל פתאום לחטט באף שלו (סליחה על הוולגריות), אני משערת שהייתם די המומים. יש כמה פעולות שבהחלט אינן ראויות להיעשות בציבור (ואולי גם לא בפרטיות!), ולדעתי עדיף שנטעה ונכלול יותר מדי פעולות גופניות בקטגוריה הזאת מאשר להיפך.

תשומת לב רבה מדי לגוף תדרדר אותנו. היא תגזול מאתנו את השאיפה הגבוהה יותר, היא תכשיל את המיקוד הרוחני של הנשמה. מריחת שכבה רעננה של אודם ליד שולחן האוכל נראית אולי תמימה למדי, אולם לכל דבר יש תוצאה, והמדרון חלקלק.

כן, אולי אנחנו נראות יותר מושכות עם הגוון הוורוד הקיצי על השפתיים שלנו. אולם אבדן כבוד האדם ותשומת הלב המחודשת על ההיבט הפיזי הם מחיר יקר מדי. כן, האודם יורד כשאנחנו אוכלות. זה בסדר. זה נורמאלי. זה אנושי. נוכל לשמור על הכבוד והיופי שלנו, בעזרת חיוך יותר מאשר בעזרת איפור, בתשומת לב רבה יותר למי שנמצא אתנו ולא למראה שלנו, בשיחה על נושאים משמעותיים ולא בדאגה להופעה שלנו. אני חושבת שהפעם המומחית לנימוסין טעתה.