לכולנו יש רגעים כאלה מהעבר, את ההחלטות שעשינו בשנות העשרה או תחילת שנות העשרים שהלוואי והיינו יכולים לשנות. לחלק מאיתנו היה מזל ותוצאות החלטותיהם לא היו כל כך חמורות, אך מזלם של אחרים שפר פחות. חשבנו שנחייה לנצח. חשבנו ששום דבר לא משנה חוץ מה"כאן ועכשיו". חשבנו שאנחנו מהפכנים ושהטעם האישי והערכים שלנו לעולם לא ישתנו. האמנו שההורים שלנו מיושנים ומגוננים בצורה מוגזמת. העתיד נראה רחוק כל כך.

חשבתי על הדמויות שמהוות מודל לחיקוי לצעירים שלנו כשנתקלתי בציטוט מפיה של הזמרת המפורסמת טיילור סוויפט. למרות שעדכונים תכופים על חיי האהבה שלה (הלא כל כך מוצלחים בינתיים) מעטרים את שערי הצהובונים והמגזינים, כפי הנראה היא מצליחה לחסוך לעצמה חלק מהדרמות הפוקדות את חייהן של חברותיה למקצוע.

מה הסוד שלה? "אני רוצה להיות אמא יום אחד, וזה מכתיב את ההחלטות שלי... אני שואלת את עצמי: מה הילדים שלי יחשבו כשהם יקראו על מה שעשיתי בגיל שלהם?"

מבריק. איזה כלי נפלא. אפשר ליישם אותו על כל דבר – והוא באמת נותן פרספקטיבה טובה. אפילו אם הילדים שלנו לא ממש יקראו עלינו, אפילו אם לא נופיע בעמוד הראשון בעיתון, הרעיון בכל זאת תופס. הם יידעו על החיים שלנו. הם יסתקרנו לדעת מה היו ההחלטות שלנו.

מה יחשבו הילדים שלי? היא שאלה שאפשר לשאול בכל שלב בחיים

מה יחשבו הילדים שלי? היא שאלה שאפשר לשאול בכל שלב בחיים. אנחנו יכולים לשאול אותה, כמו שעשתה העלמה סוויפט, מתוך מחשבה לעתיד. ניתן לשאול אותה כשהילדים עדיין קטנים, (ובמיוחד) כשהם בגיל ההתבגרות ואפילו כשהם כבר מבוגרים שעזבו את הבית – כי הם עדיין עוקבים אחר מעשינו. היא תעזור לנו להעריך האם ועד כמה ההתנהגות שלנו הולמת והיא תשמר לנו את הגבולות (כן, אנחנו צריכים את זה).

כמובן שאנו צריכים לשקול את כל מעשינו מתוך הכרה ערכית ברורה של טוב ורע, ובחירה בטוב.

אבל לפעמים זה יותר מדי מופשט. וחשיבה על הילדים היא יותר מוחשית, ועוזרת לנו להישאר מציאותיים, להישאר על הקרקע.

האם הייתי רוצה שבתי תראה אותי צורחת על המוכרת בחנות? האם הייתי רוצה שבני יראה איך אני משקרת לגבי גילו כדי לקנות כרטיס זול יותר? האם אני רוצה שבתי תחקה את הרגלי האכילה הגרועים שלי ואת העיסוק האובססיבי שלי במראה החיצוני? האם אני רוצה שהבן שלי יהפוך כמוני ל"נהג שודים" כשהרחובות ריקים? האם הייתי רוצה לראות את בתי מחלקת הוראות לבעלה כמו שאני עושה לבעלי? (אלה רק שאלות לדוגמא ולא חשיפה אישית!). האם אני רוצה שבני יתעלל בעובדים שתחתיו כמו שאבא שלו עושה במשרד? האם אני רוצה שבתי תלבש את החצאיות הקצרות והצמודות האלה שאני כל כך אוהבת? אתם מבינים את הרעיון.

טווח הדוגמאות יכול לנוע מהפשוט ועד לקיצוני. האם אני רוצה שהילדים שלי יעזרו בבית? האם אני רוצה שהם יתייחסו למלצרית בנימוס, למנקה בדרך ארץ? האם אני רוצה שהם יתנו מזמנם ומכספם לאחרים? האם אני רוצה שהם לא ישתמשו בשפה וולגארית? האם הייתי רוצה שהם יהיו מודעים לפוטנציאל של עצמם ושהם ירצו וישאפו לממש אותו?

אני לא יכולה לכפות עליהם שום דבר. לא אוכל להכריח אותם להיות טובים. אי אפשר לשלוט על התנהגות של מישהו אחר – אבל כן ניתן לשלוט בעצמי, ולגלם את המידות הטובות שהייתי רוצה שהם יחקו. אפשר לעודד אותם לתרגל שליטה עצמית, לעצור ולחשוב לפני שהם פועלים.

אפשר לקחת ברצינות אימרה אחרת מפרקי אבות: "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ...הרואה את הנולד". אישה חכמה מבינה שכתובות הקעקע של גיל 21 (החליפו בכל התנהגות אחרת) לא כל כך יהלמו אמא בת 40 או אשת עסקים. אדם חכם חושב כיצד מעשיו ישפיעו לא רק על עתידו האישי, אלא גם על עתידם של היקרים לו, בני משפחתו הנוכחית ובני המשפחה העתידית.

אדם חכם עוצר ושואל, מה יחשבו הילדים שלי?