נראה שאיני היחידה שחשה במלוא כובדו של גיל המעבר. במאמר שקראתי לא מזמן, הוציא המחבר, מר יודר, את בנו מבית הספר לששה חודשים, לטיול משותף באפריקה. "בגיל 53 הייתה לי תחושה מכרסמת שחיי חומקים ממני", הוא מגלה כחלק מההצדקה לטיול.

מאמר אחר שקראתי, בדק את העלייה הגדולה בשיעורי הגירושין בקרב מבוגרים. המציאות היא ששיעורי הגירושין אצל אנשים בני חמישים ומעלה הכפילו את עצמם בשני העשורים האחרונים. ולא נראה לי שלזה התכוון הלל במאמרו המפורסם: "ואם לא עכשיו, אימתי?"

אין זה מפתיע שטרנד הגירושין "מזנק לפחות אצל חלק מילידי שנות החמישים-ששים, בתור הדור הראשון שנכנס לנישואין עם מטרות שבעיקרן מבוססות על הגשמה עצמית".

מובן שקיים מגוון של בעיות בשתי אסטרטגיות אלה בתור כלי התמודדות מתאימים לגיל המעבר.

בעוד שאני בטוחה שהקשר בין מר יודר לבנו בן החמש-עשרה התחזק (אני קצת פחות בטוחה איך זה השפיע על אשתו שנותרה מאחור), לא ברור כיצד הטיול הזה מנע את חייו מלהמשיך ולחמוק מבין אצבעותיו. האם הוא יזדקק לטיולים נוספים בעתיד – ארוכים יותר ואקזוטיים יותר כדי לרסן את רגשותיו המכרסמים.

לא פחות מבלבלת היא השאלה כיצד יכולים גירושין להיות דרך יעילה (שלא נדבר על ראויה) למימוש עצמי.

בסופו של דבר, נראה שהמשותף לשתי התיאוריות האלה, היא האמונה שמעשה חיצוני - ובשני המקרים דרסטי במיוחד, למרות שהאחד בעל השפעה יותר הפיכה מהשני - ישפרו את המציאות הפנימית שלהם.

הטיול הזה, הגירושין האלה, "החיים החדשים" האלה... יבלמו את המשך ההתבגרות ואת המלנכוליה המתלווה לתהליך – נשמע בדיוק כמו הקלישאה של משבר גיל המעבר.

וזה לא שכולנו לא מרגישים מה שהם מרגישים. כולנו מרגישים כאילו סרט החיים שלנו מתקדם בקצב יותר ויותר מהיר, שהשנים עפות, שהגיל שלנו זוחל כלפי מעלה, שאשליית השליטה נמוגה במהירות.

אנחנו לא צריכים שינוי של הנסיבות, אלא שינוי של הפרספקטיבה

כולנו חוששים ומוטרדים. אנחנו לא רוצים לפספס הזדמנויות או לאבד אותן. אבל לא נראה לי שהעבודה שאנחנו צריכים לעשות כוללת מישהו או משהו מחוץ לנו עצמנו. אני לא חושבת ששלוות הנפש אותה אנו מחפשים נואשות, תגיע מהישג או מימוש חיצוני.

אנחנו לא צריכים שינוי של הנסיבות, אלא שינוי של הפרספקטיבה. אנחנו צריכים להתמקד בהכרת תודה על מי שאנחנו ועל מה שיש לנו; אנחנו צריכים ללמוד ליהנות מהרגע ומהברכות הטמונות בו, ואנחנו צריכים למצוא כוח פנימי ורוגע כדי להמשיך את דרכנו בחצי השני של החיים.

חלק מהסוד (בסדר, כל הסוד) הוא לעבוד על פיתוח קשר עם אלוקים, קשר הגדול מהחיים הפרטיים שלנו ומהזמן שיועד לנו על פני האדמה. אנחנו צריכים להתייחס ברצינות להחלטותינו ולקבל החלטות משמעותיות, ובו בזמן להכיר במוגבלותו של תפקידנו בתרשים ההיסטורי הכולל. זה גם מחזק, וגם משחרר.

טעות גם לחשוב שהחופשה הזאת, האדם הזה, הבית הזה, הנישואין האלה, העבודה הזאת – יספקו לנו מימוש. וטעות לעזוב את הדברים האלה עבור חיפוש מתעתע.

מימוש אמיתי מגיע מהחלטות שקולות ומקבלתן, מנתינה לאחרים והתרכזות בצרכיהם במקום בשלנו, ומקשר עם אלוקים. הוא עולה מתוך תחושת הבריאה האלוקית והפוטנציאל העצמי שלנו, ומתפישת עצמנו כחלק מעַם עולם.

מפתה להאמין שמשהו חדש יפתור את בעיותינו. קל להאמין ששינו דרסטי ישיב את החיות לחיינו. הרבה יותר קל להאשים אחרים במצב שלנו מאשר לקחת אחריות אמיתית. אבל צמיחה אמיתית ושינוי אמיתי ושביעות רצון אמיתית יגיעו בצעדים קטנים ואיטיים. אנחנו צריכים לרכוש סבלנות. אנחנו צריכים לחיות את החוכמה והניסיון שלנו, ולא להשליך אותם מבעד לחלון ולהתחיל מהתחלה. ההחלטה האמיתית שאנחנו רוצים להחליט לפני שיהיה מאוחר מדי, ה"אם לא עכשיו אימתי" האמיתי, היא לקחת אחריות על החיים שלנו ועל הבחירות שלנו, ולשקוע בפיתוח קשר עם אלוקים ועם עַמו. זאת הדרך היחידה נטולת החרטות, תרופת המנע היחידה לדיכאון גיל המעבר, פרידות ורכישת מכוניות ספורט...