מורים יקרים,

מחר בלילה יש לנו אסיפת הורים. אני לא יודעת איך אתם רואים את הערב הזה (האם אתם חוששים ממנו כמוני?), אבל הרשו לי לשתף אתכם בנקודת המבט שלי (אני עושה זאת רק מתוך רצון טוב, ואני בטוחה שאת מבינים).

הייתי רוצה לפתוח בכמה אני מעריכה ומכבדת אתכם. לא אגזים אם אומר שלעולם לא הייתי יכולה לעבוד במשרה שלכם, ושאני בכלל לא מסוגלת להעלות בדעתי איך אפשר להצליח בה. אני יודעת שאתם עובדים קשה ומשתדלים מאוד, ואני יודעת שחלק מהילדים שבכיתה (כולל שלי) עושים לכם 'טירונות' תמורת הכסף שאתם מקבלים. אני לא אדישה לניסיונות שעומדים בפניכם, ואני מודה לכם ומעריכה את מאמציכם.

אבל בבקשה, כשאתם חובשים את כובע המורה, אל תשאירו את כובע ההורה שלכם בבית. בבקשה התייחסו אליי כמו שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם באותן הנסיבות (אל תדחסו אותי לאחד מהכיסאות הפצפונים האלה!), ובבקשה - דברו על הילדים שלי כמו שהייתם רוצים שהמורים של הילדים שלכם ידברו עליהם.

רק למקרה שאתם לא בדיוק מבינים למה אני מתכוונת, אשתדל להסביר.

אני חושבת שיועיל מאוד אם תעצרו ותחשבו רגע לפני שאתם מדברים (אני יודעת שזה קשה; אתם מתים לחזור הביתה, להרים רגל על רגל, אולי למזוג לעצמכם שתייה חמה ולשכוח מבית הספר). בעוד שהילד (או הילדה) שלי הוא רק אחד מרבים בכיתה, עבורי הוא נשמה ייחודית ויקרה, שהופקדה בידיי כדי שאוהב ואטפח אותו. טובתו עומדת בראש מעייניי, ואני מקדישה את רוב משאבי הרוח והגוף שלי למטרה זאת. אין גבול לאהבתי את הילד הזה.

אמנם איני נאיבית ואני רואה היטב את חסרונותיו וחולשותיו של ילדי, אבל אני מתרכזת בכוחות ובפוטנציאל שלו. אני מאמינה בו ואוהבת אותו כמו שהוא.

אתם באמת צריכים לזכור את זה. ולמעשה, כדי להיות מורים מוצלחים, אני מקווה שגם אתם מבחינים במעלותיו. אני מקווה שאתם רואים את הפוטנציאל שלו (או שלה!).

אולי תצטרכו לומר לי משהו לא נעים, אבל אם לא תתחילו בחיובי, אני כנראה לא אוכל להקשיב

בבקשה פתחו את דבריכם בדברים החיוביים שאתם מזהים. אולי תצטרכו לומר לי משהו לא נעים, אבל אם לא תתחילו בחיובי, אני כנראה לא אקשיב. אני לא אוכל לשמוע אתכם. אני לא אקח אתכם ברצינות. יתכן שההערות שלכם תהיינה מדויקות, אבל אני אהיה מנותקת.

אם קיימת בעיה מתמשכת, אני מאוד מקווה שלא חיכיתם עד לליל אסיפת ההורים. מתסכל אותי לגלות שהנחתם למצב שלילי להסתבך, רק בגלל שלא היה לכם זמן להרים טלפון. אני משקיעה את כל מה שיש לי בהצלחתם הלימודית של ילדיי ובהתנהגותם הטובה. תנו לי לדעת בהקדם האפשרי אם יש נושא שדורש טיפול.

אנא הבינו שיש לנו אחריות הדדית. אני מצידי, אעשה כל מה שביכולתי, אולם עליכם מוטלת האחריות לשלוט בכיתה ולהיות רגישים לצרכי התלמידים. אם הילד שלי מצליח בכל המקצועות, חוץ מבזה שאתם מלמדים (זכור לי ניסיון לא נעים משנים שעברו), המסקנה היחידה (וההגיונית ביותר) שלי היא, שאתם לא ממלאים כראוי את חלקכם בעסקה. עדיין יהיה זה מתפקידי לדאוג שילדי יתנהג כראוי, ולא משנה מה המצב בכיתה, אבל גם אתם צריכים לעבוד על יכולות ההוראה שלכם (האם מותר להודות בציבור שלא כל המורים מוכשרים באותה המידה?).

איני מאשימה אתכם בכל הבעיות, אבל גם לא אפטור אתכם מהן באופן גורף.

לסיכום, אנחנו בסירה אחת. אני בהחלט לא רוצה להשתמט מאחריותי כהורה ולזרוק הכל על בית הספר. וגם ההיפך נכון. אם תקדישו את הזמן והמחשבה כדי להבין את הילד שלי, לא יהיה גבול להכרת התודה שלי, ואני אשמח לשתף איתכם פעולה כדי לעזור לו לממש את הפוטנציאל האישי שלו.

אבל אם אתם ביקורתיים ולא מגלים אמפתיה – טוב, אני לא אגיב באותה הצורה, אבל אני ודאי אחשוב שהייתם צריכים לבחור מקצוע אחר.

בהוקרה,

אם דואגת ומשתפת פעולה.