- "עכשיו נשחק באבא ואימא!" הודיעה נעה בת ה-4 לאחיה הקטן.

- "טוב". ענה נתנאל בהסכמה, כמו לכל דבר שאחותו הגדולה והנערצת אומרת. מיד אץ-רץ למגרה של שבת בסלון, להוציא את הטלית הקטנה.

נעה חבשה במומחיות מפליגה את הפיאה הישנה שלי - "אני רוצה גם מטפחת, אימא! היא מכריזה. חיש קל היא סוחבת את הכסא לארון הבגדים, פותחת אותו בהינף יד, מפשפשת ובוחשת (כמה טוב שהוא לא מסודר!) ולבסוף היא שולפת מטפחת מנומרת וחגיגית במיוחד.

- "אימא", היא מפצירה בי, "תקשרי לי". כעת היא נראית ממש רבנית עם הפיאה והמטפחת.

- "אבא", היא פונה בטון מצווה אל נתנאל, "אתה מביא את הקידוש?" (מאיפה הטון המפקד הזה?) ונתנאל ממהר למטבח ודרך המסלול הקבוע, כסא-שיש-ארון, הוא מגיע לגביע הכסף.

- "ותביא גם את הקרש של החלה של שבת!" היא מוסיפה, "וגם סכין חד- פעמית!"

לבסוף הכל מוכן. ספירת מלאי מעידה כי על שולחן המשחקים שלהם מונחים בסדר מופתי: זוג פמוטים ישנים, גביע קידוש, ספרון עם זמירות של שבת, בקבוקון יין מקושט שהכינו בקייטנה וקרש לחיתוך חלות, מכוסה במפית צחורה, כשמתחתיה, במקום חלות, "שמוליק" הדובי המרוט.

- "תתחיל!" היא מזרזת אותו וביד אמונה מנענעת את עגלת הבובה שלה.

נתנאל מניח בחשיבות את הטלית על ראשו, פותח את הספרון, אוחז את גביע הקידוש ומברך ברגש. "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

- "א-מ-ן" אנחנו עונות במקהלה. "את הדודה!" הם נזכרים להודיע לי שזכיתי בתואר הנכסף.

- "הי, נעה שכחת להדליק את הנרות!", אני מזכירה לה. "תביאי לי את הבובה בינתיים, אני אשמור עליה כשאת מברכת!", (דודה או לא דודה?). נעה מביאה לי את הבובה וממהרת להליט את פניה ולברך על הנרות. נתנאל ממתין בסבלנות ובכובד ראש הראוי למעמד. כשהיא מסיימת הוא אומר בחגיגיות: "ועכשיו ניטול ידיים!" הוא מסיר את הטלית, מקפל אותה בעדינות ומחזיר אותה למגרה של שבת. "אני כבר לא צריך טלית", הוא מסביר לי בסבלנות.

כעת הכל מוכן לברכת "המוציא". נעה יושבת במקום, הבובה-תינוקת נמה את שנתה וגם אני, הדודה, מחכה לבאות. נתנאל מברך ברצינות רבה ו"פורס", לכל אחת מאתנו ,חתיכת "דובי", טבול במלח. ואני לא יודעת מה יותר מלוח. הדובי או הדמעה שמתגלגלת לי על הלחי...