מחנך אחד, דגול וידוע, הציג את המוטו החינוכי שמייצג את המוסד שבראשו הוא עומד:

"אצלנו, המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי".

זה אכן נשמע ממריץ מאד. אנחנו לא מסתפקים בבינוניות; אצלנו פשרנות היא מחוץ לתחום. מי שרוצה להשקיע מאמצים בחצי לב בלבד – לא קיים בזה את ייעודו. המוסד מצהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שצריך לרתום את מלא הכוח, מלא המרץ ומלא המאמצים.

נראה שה'מוטו' מנתב להשקעת המקסימום - ולא טיפה פחות. נכון שנשמע ממריץ? אבל לא אותי. אני חושש שהתוצאה בשטח תהיה בדיוק ההיפך מהכוונה המקורית.

האם את/ה משקיע/ה את המקסימום? ללא היסוס תאמרו שלא. טוב, שאלה נוספת: אולי אתם מכירים מישהו שמשקיע כל כך הרבה, שאפשר ממש להגדיר זאת כמקסימום? – קשה להאמין.

המקסימום הוא מדרגה של מלאך, של מי שנותן ממש 100% תמיד ללא הרף. הכי-הכי הרבה, בכל דבר. ביחסים בין אדם לחברו, וביחסים בין אדם למקום. בתורה בעבודה ובגמילות חסדים. בשכבו ובקומו, בהנהגותיו ובהישגיו.

תמיד.

אבל זה לא אנושי!

הפוך על הפוך

ואם תאמרו, אז מה בכך?

נגיד שבאמת המקסימום המוחלט הוא קצת גוזמה, אבל מי שמנסה להשיג אותו - יקבל לפחות משהו, הישג חלקי, ואילו מי שלא ינסה להגיע למקסימום, בסופו של דבר יישאר עם כלום. כל המאמצים שלו יהיו רדודים ורופפים, הישגיו יהיו כושלים, והוא ידשדש כל חייו בבינוניות. ולכן, בשורה התחתונה צודק אותו מחנך ב'מוטו' שלו – זו הדרך להצלחה!

אני מ-פ-ח-ד. כי נראה לי שהקיצוניות כאן תשבור את האדם.

אז אגיד לכם את האמת, אני חושש. אני מ-פ-ח-ד. כי נראה לי שהקיצוניות כאן תשבור את האדם.

מי שלוקח ברצינות את הגישה ש"אצלנו, המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי", חייב להסיק שבאופן אובייקטיבי – הוא לא השיג את המקסימום; וממילא, אפילו את המינימום הוא לא קיים! הוא פשוט כישלון מהלך. הוא שווה אפס גמור, כקליפת השום. ואז הוא אומר לעצמו, 'בשביל מה להתאמץ, הרי אין לי ממילא שום סיכוי להצליח'!

למה לנסות להיות טוב יותר, אם בסוף במילא זה לא ילך?

למה לנסות שוב להוריד כמה קילוגרם מיותרים, כשכל דיאטה שניסיתי לא החזיקה מעמד? למה לנסות ללמוד תורה, אם כה ברור שאני אף פעם לא אהיה בקי בכל הש"ס? למה לנסות להתפלל, אם אני אף פעם לא מכוון כהוגן מההתחלה ועד הסוף מעומק הלב? למה להתאמץ לכתוב ספר, כשידוע לי שבקושי מישהו יפתח אותו?

אני, הכותב – אינני מחנך דגול, ודאי לא בקנה מידה של מי שאמר את המשפט שבתחילת המאמר. ועם כל זה, הריני מציע 'מוטו' אחר.

לא סתם אחר, אלא הפוך. או כמו ששמעתי אומרים: "הפוך על הפוך":

"אצלנו, כל מה שתעשה, הוא טוב.
אפילו מינימום של הצלחה, ובלבד שהוא בכיוון הנכון - הוא הישג לא מבוטל!
תמשיך בדרכך זו, ותוסיף עוד ועוד מאמצים להיות יותר ויותר טוב."

'מוטו' שכזה הוא מעודד. הוא נותן לכל אחד תחושה של הצלחה – כל זמן שאותו האדם משקיע מאמץ. וכשאדם מרגיש מוצלח, הוא לא נשבר. להיפך, הוא שבע-רצון מעצמו, מכך שהוא זוכה להיות מוצלח וחיובי.

'רגע', תאמרו, 'עשית רק חצי עבודה. לא התמודדת עם החיסרון הגדול שיש בגישה שלך!' מה עם הבינוניות? מה עם העובדה שזה ישתק את השאיפה לגדלות אמיתית? מה עם המסר המשתמע שאתה כמעט לא צריך לעשות כלום, כי גם ככה אתה בסדר? אז למה להתאמץ?

זו אכן שאלה.

ולבי אומר לי, שהתשובה היא – שגם כך ינסו הלאה. מי פתי שיישאר בחצי הדרך? מי לא ירצה להוסיף הצלחה נוספת על הצלחתו?

כל אחד רוצה להיות טוב יותר, בריא יותר, עשיר יותר, חכם יותר, בעל הישגים מוצלחים יותר! (אם חלק מהאמור כאן לא מתאים לכם, אפשר למחוק את המיותר, ולהכניס במקומו תחומים שקרובים יותר ללבכם).

טבע האדם הוא לרצות להיות מקסימום בתחום שחשוב לו, וכבר לימדונו חז"ל – וגם מציאות החיים – ש"מי שיש לו מנה (=מאה מטבעות כסף) רוצה מאתיים".

ואם כן, אדרבה. אני חושב שבשורה התחתונה, ה'מוטו' שאני מציע יניב פירות מרובים יותר וברוכים יותר מן ה'מוטו' ההפוך. אדם שהוא כה שמח בהצלחתו, ירצה ממילא להוסיף הלאה, ולכן באופן טבעי ימשיך להשקיע באותו הכיוון. הרבה יותר מאשר אם הוא חושב שבאמת הוא כשלון לעת עתה.

נשארת השאלה, מי צודק? איזו גישה נכונה יותר? אחרי כל התיאוריות, מה עובד יותר בפועל?

אשמח לשמוע תגובות מהקוראים היקרים, ומההתנסות 'בשטח' של החיים האמיתיים.