קריאות ה''מזל טוב'' הנלהבות בסיום טקס החתונה אינן מגיעות כאשר החתן שם את הטבעת על אצבע הכלה, אלא דוקא כאשר מתבצע השלב הבא, והוא – שבירת הכוס על ידי החתן. על ידי רגלו, ליתר דיוק.

למה שוברים את הכוס? משום זכר לחורבן בית המקדש, אשר גם ברגעים הנעלים של חתונה אין אנו חס וחלילה שוכחים את החורבן, בבחינת 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'.

ברצוני להגיש בפניכם טעם נוסף לשבירת הכוס, שראיתי מובא בשם האדמו''ר מגור רבנו בעל ה'שפת אמת'. לדבריו, יש כאן רמז מעשי מאד לחיי נישואין, המתייחס למציאות שכיחה ומלמדת לקח נחוץ.

והיינו, בקצרה: ראה כמה הרס וחורבן אפשר לעשות ברגע אחד!

הנחת הרגל במלוא העוצמה על הכוס, ואפילו רק לרגע, שוברת אותה לגמרי, מוציאה אותה מכלל שימוש. לתמיד, לעולמים. כך גם התפרצות זעם אחת חסרת מעצורים, בכוחה לזרוע הרס וחורבן חס וחלילה, לפעמים עד כדי שבירה.

בכל בית, בכל נישואין – וגם הטובים ביותר, יש רגעי כעס. השקפות עולם מנוגדות, או סתם 'עצבים' שגלי החיים מעוררים, אינם פוסחים על אף אחד.

יציבות הקשר נמדדת, אם כן, לאו דוקא בכך שאין מחלוקת בכלל, אלא בכך שיודעים להתמודד עם מחלוקת ולהגביל את גבולה לבל תתפרץ, לבל תגיע מעבר לתחום הצר בו היא 'מוכרחת' להגיע.

יש אמנם 'יצר רע' הלוחש לו לאדם, בזמן כעסו, לשחרר את רגשות זעמו במלוא העוצמה, להבהיר בצורה ברורה לצד השני עד כמה לוהטת היא האש שבקרבו.

ודוקא הנהגה זו של שחרור כל הרגשות, של התפרצות ללא מעצורים, היא שיכולה להרוס, לקלקל, לגרום ברגע אחד תחושה כזו שיקשה אחר-כך לתקן אותה.

רמז זה ניתן תחת החופה, שימו לב לחומרת הענין! תנו דעתכם לצורך לנהוג באיפוק ביחס הדדי הולם – גם כשמתחשק 'לשבור את הכלים'.

נכון שמדובר במצב שאורכו בסך הכל רק רגע קט, אבל הרי רגע זה יכול לשנות את כל החיים. ואם כן, כדאי גם להתכונן וללמוד במשך כל החיים, כדי להמנע מלהגיע לרגע זה.

'בל תשחית' על הכוס? כדאי הדבר לשבור כוס ולהפסיד אותה לגמרי, כדי להפנים לקח זה!