"למה היא תמיד מלאה תלונות?"

"למה הוא לא שם לב לשום דבר שאני עושָה?"

"היא תמיד מאחרת לכל מקום."

"הוא לא עוזר מספיק בבית."

כאשר יש יחסים חיוביים בין בני זוג, הכל נפלא ביותר. אבל המציאות היא שיש גם זוגות שיש ביניהם מתחים ותלונות הדדיות. זו מציאות של חיי משותפים.

במסגרת מאמר קצר זה, אני אנסה להציע מבט בסיסי מאוד. מבט שיכול להיות יסוד עליו אפשר לבנות הבנה כלפי הצד השני.

הנקודה היא, שכל אחד שונה. בודאי גברים ונשים, שיש לכל אחד מהם גישה שונה לחיים. וחוץ מזה, גם כל בן אדם הוא עולם מלא בפני עצמו.

נכון זה פשוט?

אך יש גם מסקנה הנמשכת מידיעה זו. כי לפני שבאים בתלונות (והאשמות) כלפי הצד השני, צריך קודם לנסות להבין אותו.

אשתף אתכם בסיפור שאירע במשפחה שלי, שדי ממחיש את העניין.

אמא שלי החליטה יום אחד, שמה שבדיוק חסר בסלון שלנו, זה וילון. אז היא טרחה וארגנה וילון חדש, ותלתה אותו במקום שהיה מתאים בעיניה. היא ציפתה לשמוע את תגובתו של אבא שלי כשהוא יבוא ויראה את התוספת החדשה. עכשיו, תשמעו מה קרה.

אבא בא הביתה, עבר על יד הסלון, ולא אמר כלום. שום תגובה. מאומה.

טיפוסי לגברים, נכון?

אמא רצתה בכל אופן לשמוע את חוות דעתו, אז היא החליטה לתת לו רמז. "ראית מה חדש בסלון?"

אבא הסתכל בסלון, ולא ראה כל חדש. ואז עלה בדעתו, שאולי יש באמת משהו חדש... מאחורי הוילון. הוא ניגש לוילון להזיז אותו, כדי לראות מה מסתתר מאחוריו.

כאן כבר הבינה אמי שלא שרמזים לא יספיקו, אז היא אמרה: "הוילון! הוילון עצמו, הוא הדבר החדש". ורק אז התעוררה תשומת לבו של אבא, שבעצם לא היה שם וילון ביום הקודם...

הוא לא שם לב – לא משום שהוא רצה להתעלם, אלא משום שהוא פשוט לא שם לב

 תגידו לי אתם, אפשר להאשים את אבא? מובן שלא. הוא לא שם לב – לא משום שהוא רצה להתעלם, אלא משום שהוא פשוט לא שם לב. זה לא נקלט באנטנות שלו. משום ש... ככה הוא. ולא יעזור כלום, יש דברים שמובְנים בטבע של הבנאדם. מבינים?

אז כשיש תלונות, מתחים, מריבות; הדבר הראשון שנוטים לומר הוא שזאת האשמה שלו/שלה (מחקו את המיותר). ולכן, הוא/היא צריכים להשתנות.

כל צד מאשים את הצד השני שהאשמה היא שלו, וממילא הוא הצד שצריך לתקן.

וזה הדבר ההרסני ביותר.

ננסה לתת מבט אחר על המצב. זו לא 'אשמה' של אף אחד. ככה 'הוא'. ככה 'היא'. וזהו.

הכלל הראשון שיש למאלפי חיות בקרקס הוא, שכאשר מנסים ללמד משהו את החיה ולא מצליחים – זו לא אשמתה של החיה. הנמר לא נולד עם כשרון לרקוד, והגורילה לא נוטה באופן טבעי לעשות עמידת ידיים. ולכן, לא מחפשים להאשים אותה, אלא מנסים למצוא דרך יעילה יותר ללמד את הטכניקה.

יש דברים רבים שנשים מבינות באופן אינסטינקטיבי, ואילו גברים לא קולטים אותם בכלל, זה פשוט לא נכנס להם לראש. ולהיפך. היה קומיקאי שהמשיל את זה פעם לנמלה שעומדת על צמיג של משאית, המשאית מתחילה לנוע, והגלגל מתחיל להסתובב. הנמלה מבינה שמשהו קורה כאן, אבל האמת היא שה'משהו' הזה הוא גדול מדי מכדי שהיא תוכל להבין בשכלה ה'נמלי'.

ככה גם כאן. הנשים כועסות למה הגברים לא מבינים בעצמם דבר כל כך ברור. והגברים מתוסכלים מזה שהנשים כועסות עליהם על לא עול בכפם. והאמת היא, שנוצרות כאן ציפיות לא מציאותיות, מפני שלא מבינים את הטבע של הצד השני. וכך נוצרות כל הבעיות.

אם נבין שכל אחד עושה את מה שהוא עושה – לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שכך הטבע שלו; אזי הסרנו לפחות את הכעס המתעורר בלב.

ומה הפתרון בכל אופן? מה עושים כששני הצדדים מלאים תלונות זה על זה?

לא מחפשים מי אשם; אף אחד לא אשם. אלא, מחפשים מי יכול לתקן.

שכל צד יעשה את מה שהוא יכול כדי לבוא לקראת הצד השני, בלי קשר לבירור מי הוא הצד האשם, ובלי להפנות אצבע מאשימה. ובלי להגיד שהוא/היא יהיו הראשונים להשתנות, ורק אחר כך גם אני אעשה את חלקי.

כי השלום הוא האינטרס של שני הצדדים, וכולם צריכים לעשות את מיטב יכולתם בשאיפה להגיע אליו. ואז, במאמצים משותפים, ימצאו הפתרונות.

ושלום יהיה לנו ולכל ישראל.