המילה "הומלס" היא עצובה ביותר. היא מתייחסת לאדם חסר בית, שאין לו איפה לגור. אין לו קורת גג, אין לו מיטה נורמלית או מקום להניח את ראשו בסוף היום.
מצורפת כאן תמונה שמאחוריה סיפור די מזעזע, אם כי אולי לא עד כדי כך חריג (לפחות עד כמה שמדובר ב"הומלסים").

הסיפור מגיע מחבר שלי, שגר ברמת גן. בדרכו לעבודה מדי יום, הוא היה רואה את האישה ההומלסית שקבעה לה מגורים על ספסל. הוא תמיד מיהר לדרכו, ולכן מעולם לא הספיק לעצור ולהתעניין בפרטי חייה. אין המוח פנוי לדיבורים שאינם נחוצים כאשר הבוס מצפה שתהיה בתחילת המשמרת כבר בשעה 8:30. רק את זה ראה, שמדובר באישה בשנות הששים לחייה שעונה במלוא המובן להגדרת ההומלסיות, על כל המשתמע מכך. ה'מגורים' שלה ('מגורים' – במירכאות, לצערנו), היו תחת כיפת השמים.
ואז, פתאום, יום אחד – היא לא היתה שם יותר. עברו ימים ספורים, ובאחד הערבים הוא ראה שיש כמה דברים על הספסל "שלה". לא הרבה.
נר זיכרון; פתק המציין שכאן גרה אמילי ז"ל; עוד פתק המבהיר שהיא עבדה כאחות בקופת חולים, ופתק קטן שמבקש "סליחה". זהו.
הוא הזדרז לצלם את זה, כי הוא ידע שהדברים לא יישארו שם לאורך זמן. והוא צדק.
כבר למחרת בבוקר, לא נותר שום דבר, מלבד נר זיכרון, שלמשך כמה ימים עדיין נשאר שם. עד שגם הוא נעלם, כאילו נבלע באדמה.
נכון לרגע זה, כל מה שנותר (כאן בעולם) למיטב ידיעתנו הוא התמונה שמופיעה בתחילת המאמר. וזהו.
אבל אפילו כשיודעים את מעט הפרטים הללו, אמילי היא כבר הרבה פחות סתם עוד הומלסית. מדובר באישה שהייתה אחות בקופת חולים, שזה בכל אופן משהו. מי יודע מה היו הנסיבות שהביאו אותה לסוף הכל-כך לא סימפטי. ומי יודע מה טמון בבקשת ה"סליחה" הסתמית והאנונימית ששרדה משך ערב שלם על ספסלה הנידח.
לא בוכים על חלב שנשפך, כך אומרים כולם. אבל מעולם לא שמעתי מישהו אומר שלא בוכים על חיים שנשפכו. ניסינו יחד, חברי ואני, לדלות מכאן איזשהו מוסר השכל. מה יש ללמוד מממצאים דלים אלה, המבטאים בעצם טרגדיה של חיים, שאין לנו בהם תמונה מלאה?
נסיבות החיים
דבר אחד עולה לי בראש, והוא תפקידן המכריע של נסיבות החיים, 'מצב' הדברים בחיינו שלא תמיד יש לנו שליטה עליהם.
כשדברים מסתדרים - יש כאן אחות בקופת חולים, מתפקדת, עוזרת לאנשים, תורמת לעולם. אבל כשמשהו קורה, וה'מצב' הזה אינו נמשיך, יש כאן אישה מדוכאת, חיים אומללים, בכייה תהומית.
וזה נכון לגבי כל אחד מאתנו.
אני חושב אפילו על עצמי. מה יהיה אתי בעוד עשר שנים?
יכול להיות שהכול יהיה נפלא, ואתרום תרומה נפלאה לעולם ממיטב כשרונותיי. כך אני מקווה שיהיה.
ויכול גם להיות, חלילה, שה'מצב' יגרום למהלך חיים מדכא ומשפיל. וכל זאת, למרות שמדובר באותו בן אדם. ה'מצב' יכול ליצור את כל ההבדל.
ומה יהיה ה'מצב'? מי יודע?
אנשים אחרים
לקח נוסף ופרקטי יותר, הוא המבט שלי על אנשים אחרים.
יש אנשים שנמצאים במצבים מעוררי חמלה. אם בצורה כספית, גופנית, נפשית, או מי-יודע-מה. כולם אנשים טובים, ובגלל שיצא להם להיות קשי-יום, הכל התדרדר והגיע לאן שהגיע.
אל תדון אותם לרעה. תחשוב, זה יכול לקרות לכל אחד, אם רק...
למצוא עבור מישהו עבודה, שידוך, רפואה, או סיוע משמעותי כלשהו, זה דבר בעל חשיבות עליונה
והלקח העיקרי: כשיש לך הזדמנות לעזור למישהו, וליצור 'מצב' טוב יותר עבורו, תעשה את זה בתחושת שליחות, בידיעה שאולי בזה אתה משנה את איכות חייו!
אם בידך לסייע למישהו בהטבת ה'מצב' שלו, זה יכול להיות הצלה של ממש. למצוא עבור מישהו עבודה, רופא מתאים, או סיוע משמעותי כלשהו. אין אלה עניינים של מה-בכך, אלא דברים בעלי חשיבות עליונה.
ולעומת זאת, צריך להיזהר לא לקלקל למישהו את 'מצב' החיים. דוגמא מצויה לכך: מורה יכול לקלקל לתלמיד, כאשר הוא 'יורד' עליו, וגורם לכל מיני תוצאות לוואי חמורות. וגם תלמיד יכול לקלקל למורה, כאשר הוא מפריע למהלך השיעור, מה שגורם לשיעורים פחות מוצלחים או לאי-יכולת להשתלט על הכיתה, ולהחלטת ההנהלה שלא להמשיך להעסיק את המורה בשנה הבאה.
כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על דוגמאות מצויות אחרות מחייו האישיים בהן ניתן לגרום להרעה משמעותית בנסיבות החיים של אדם אחר – אך השורה התחתונה היא שאם בסוף תולים על הספסל פתק ובו כתוב "סליחה", הנחמה היא קלושה ביותר.
וזה, בעיני, הלקח המשמעותי ביותר שיש לכל הסיפור הזה. אז אולי בכל אופן הצלחנו להוציא מסר חיובי, מסיפור מאד עצוב?
מחשבות אלה הן התרומה שלי לזיכרון של אמילי ז''ל.
אם יש לכם מחשבות נוספות, שתפו אותנו בתגובות.
*התמונה צולמה על ידי יהונתן אלעזרי.
(12) ניצ, 21/4/2013 12:14
ראיתי מישהו במצב דומה, מה לעשות ?
כבר שנים (לפחות 10) רואה את אותו הקבצן הולך לו בצדי בכביש פעם בצד זה פעם בצד אחר פעם בשוליים פעם באמצע שערו וזקנו מקורזלים, מלבינים עם השנים שק תמיד מונח על הכתפיים תמיד צועד אך איש אינו יודע לאן כיצד הגיע למצב זה? מאות מכוניות חולפות על פניו מדי יום אך מעולם לא ראיתי איש עוצר לראות, לבדוק להבין איך מגיע אדם לחיות הרחק בשוליים, רואה אינו נראה ?
(11) אושרת, 11/4/2013 20:40
יש בנו את הכוח לתת לאחר!
אלוקים! עזור לנו, שנשים לב למי שסביבנו עזור לנו שלא נתבלבל ולא נתבייש או נתלבט, ונפנה אל האדם התועה המחפש המגשש.... וניתן לו את מה שאנחנו יכולים. גם אם אין באפשרותנו לפרנס ולכלכל כל אחד, בכוחנו להפיח בו כוחות חיים בחיוך ובמילים טובות. בפנייה מתוך מחשבה אמיתית עליו. בלי לפחד מבזיונות משום צד!! אחים אנחנו ולא נוכל להתעלם בשום אופן!
(10) אמא, 11/4/2013 08:39
הכל תלוי בנפש האדם ובחינוך
ביתי , כשלמדה באוניברסיטה , בדרכה לשם, היתה עוברת מדי יום על פני אדם בוגר שנראה היה לא-מפותח לגילו, שישב יום יום שעון על חלון ביתו והסתכל במשך שעות רבות החוצה. אימו היתה מבוגרת מא'ד. יום אחד הוא לא הופיע יותר בחלון, וביתי הכריחה אותי לבדוק ברשויות מה קרה איתו. היא העלתה השערה שאימו נפטרה והוא נשאר לבד וחששה לגורלו. על אף שברור היה שגם אם זה מה שקרה מישהו דאג לו וודאי, היא הטריפה אותי לבדוק את גורלו. ובעקבות הצקותיה אכן עשיתי זאת , ופניתי לרשויות והסתבר שאכן אימו נפטרה ודאגו לו למקום מגורים אחר.
(9) ר., 11/4/2013 08:32
לא רק הומלסים הם בודדים
גם אני אינני הומלסית , ואני עדיין עובדת , בשנות השישים לחיי, ילדים ונכדים אמנם מעט, משפחה קטנטונת, אבל יש. ובכל זאת , מעט לאחר שבעלי נפטר , שכחו אותי החברים ובני משפחה (מלבד ילדיי). הטלפון לא מצלצל יותר, אף אחד לא שואל אותי לשלומי , ואני חשה כל כך בודדה ובמיוחד בחגים וחופשים. אני שומעת הרצאות מדי פעם וקונצרטים וכו' אבל זו בדידות קשה קשה ביותר.
נועה, 11/4/2013 18:30
גם אימי כך.....
מה עם החברות לעבודה.כל אחד עסוק עם עצמו? חשבתי שמקום עבודה יכול להקל במשהו על הבדידות....האם את ממרכז הארץ?
נורית - לנועה, 14/4/2013 09:24
אני מהשומרון
אין לי חברות מהעבודה לאחר שפיטרו אותי אפילו השכנות לא מצלצלות בדלת .
אתי, 24/4/2013 16:32
לא מהמרכז
אבל הייתי שמחה להתחבר עם אישה במצב דומה לשלי גם אם היא מהמרכז .
נורית, 14/4/2013 06:37
בדידות אכן קשה
כבר הגבתי לכתבה הזאת אולם מה שכתבת רק מחזק את מה שכתבתי וכואב לי לראות שאין אף אחד שמנסה לעזור באמת ואף אחד לא מבין שאנו במיוחד נשים ובעיקר כשגם אין כסף לא יכולות לעזור לעמצנו רק לקבל תגובות שכאילו אנו לא עושים דבר עבור עצמנו רק מתלוננות . אני מאחלת לכולם שאף אחד לא יהיה בודד .
גיורא ב., 17/4/2013 09:27
פתרון חלקי לבדידות
אני מבין מאוד את מה שאת עוברת, אנשים עסוקים בחייהם ולאיש אין זמן או חשק להיות חברה לאדם מבוגר ובודד.. אנשים לא נוטים לחשוב על לעסוק בצרות של הזולת ולעיתים קרובות כמו שאת גם כותבת אפילו קרובים מדרגה ראשונה נוהגים כך.. גם אימי חייה בגפה וכמוך הולכת להרצאות וקונצרטים לפעמים אבל זה לא ממש מספיק.. אני משתדל לבקר אצלה מפעם לפעם ולשוחח איתה לפחות אחת ליום או יומיים בטלפון..אני ממליץ לך גם לנסות ללכת לחוג כל שהוא שבו יש אנשים קבועים ואולי שם תוכלי להכיר אנשים חדשים וליצור איתם קשרי ידידות שיכולים להתפתח גם מעבר לשעות החוג עצמו. את מוזמנת להתקשר אלי ולשוחח איתי 054-7209808
(8) אתל, 9/4/2013 18:58
זו הייתה תחנה האחרונה
החורב הגשום שלא שהיתי כבר ברמת גן, בשבילה הוא היה האחרון ,קשה למדי. בעבר עברתי על ידה המון פעמים ותחושה הייתה שהיא לא ראתה את אף אחד, הייתה לבד בכל העולם. זמן שלה עצר באותו רגע שהתחילה לחקות לסוף חייה. לא חשוב שהיו אנשים שנתנו לה בגדים, אוכל ומקלחת. היא לא רצתה כלום. נשברה. לפעמים לא ראיתי אותה כמה ימים, אז דאגתי, עד שהיא צצה בספסל אחר, אז הייתה לי הקלה: היא חיה. זיכרונה לברכה.
(7) שולה, 9/4/2013 18:29
יהיה זכרה ברוך
אמילי "גרה" על הספסל בזבוטינסקי ( ובמעבר בין זבוטנסקי למורדי הגטאות) קרוב לשנה כשהא הולכת וחוזרת ( פינוי לבית חולים או למקלט מחסה של עיריית רמת גן שלדבריה מתייחסים כמו בית סוהר פה ברחוב אני חופשייה )אישה טובה שבאה מסיביר ביקשה רק מה שבאמת הייתה צריכה וכנשאלה אם צריכה דבר ולרוב בפיה תודה רבה יש הכול היא התקיימה מתרומות של אוכל בגדים ושמיכות שאנשים ברחוב נתנו לה במהלך החודש האחרון באחד הלילות היא עברה תקיפה בלילה מישו ניסה לגעת בה ותוך כדי בריחה נפלה ונחבלה בפנים ( חבורה בענקית בעין ימין)ולפי הבנתי הוא הצליח... לצערי הרב איך אפשר בכזאת אישה? תמיד היא הייתה מתפנה וחלוזרת לספסל ובעת האחורנה עד לקריאת כתבה זו היתה היא צייפיה ששוב תחזור יהי זכרה ברוך
(6) חיים, 9/4/2013 13:40
הצלחת לרגש אותי ולגרום לי לחשוב
יצחק, 9/4/2013 15:31
לנורית אסור לאדם להתייאש מהחיים
כל בוקר שאת שומעת את ציוץ הציפרים שאת רואה את השמש את צחוק הילדים ואת פוקחת עיינים ומזיזים רגלים וידים אז תודה לך בורא עולם . השאר זה בונוס וצריכים לבקש לבא ולקחת .חייכי אל העולם והוא יחזיר לך חיוך. והעיקר ביטחון באלוקים הוא הנותן את הכל אנחנו רק צריכים לפתוח את הידים . "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" הקדוש ברוך הוא שןלחי לנו שפע אנו צריכים לפתוח את הידים לקבל , לא לשבת ולומר אין , לי יש רקתפתח תקבל , תחיך אל העולם הוא יחחחחחךךךך אליך חזרה חיוך טוב ומיתק שפתיים יעלו על הכל בברכות נורית את פרח ממשחפת הפרג כלנית ונורים כולן עם אותו הכתר של אור
נורית, 10/4/2013 15:25
ליצחק
מבחינתך אתה צודק אבל אתה לא יודע כמה קשה מהצד שלי . מי שלא עבר מה שעברתי לא יבין שלא מספיק לפקוח את העיניים וזה לא שאני "חזירה" ורוצה יותר ממה שמגיע לי . אבל תודה על התגובה זה מעודד שלפחות מישהו הקשיב לי .
(5) נורית, 9/4/2013 11:55
אפשר להשוות במידה רבה את מצבה למצבי
אני אמנם לא הומלס "יש לי" משפחה ובית , אבל הדבר היחיד שבאמת יש לי זה המחשב שמציל אותי מלבד זאת אני בודדה וחסרת ישע כמו אמילי ז"ל , כמה שאני מזדהה איתה . אחרי 18 שנים בעבודה זרקו אותי כדי לתת את מקומי לצעירה שעבדה מספר חודשים והיא זרקה אותם , הכל ענין של פוליטיקה יישובית וכעת אני אמנם לא על הספסל ברחוב אבל מבחינה נפשית וחברתית זה אותו דבר ובכלל לא איכפת לי שיזהו אותי .
גדעון, 9/4/2013 19:48
רחמים עצמיים
וודאי וודאי שאין להתעלם מכל מי שאנחנו יכולים לעזור לו בכל צורה שהיא, אבל התנאי הראשון הוא, לגרום לאדם לעזור לעצמו, והרע ביותר הוא לשקוע ברחמים עצמיים.
(4) מזל, 9/4/2013 09:46
תודה על המאמר מאיר העיניים.
אכן יש להעניק מתוך תחושת שליחות ורצון אמיתי להעניק. היכולת להעניק לאחר היא מתנה עילאית. ברוכים המעניקים לזולת מחסדו של אלוהים, שהרי דבר אינו שייך לנו בעולם ארעי זה, הכסף, הנכסים, החוכמה, הכל מאת ושל ה', כך שהנך כלי להעברת החסד ומה יכול להיות נפלא יותר מאהבתו של אלוהים כלפי ברואיו, שעושה בהם שימוש להעברת חסדו. תבורכו.
(3) יומי, 9/4/2013 09:25
לזכרה
מרגש מאד , מרוב עסוקינו אין אנו רואים מתחת לאפינו. הגיע הזמן להסתכל לצדדים ולחשוב על הזולת.
(2) רווית, 9/4/2013 09:17
אדישות
במאמר הפורסם השבוע לגבי השואה מדובר על הרעה החולה של מחלת האדישות. תודה על העלאת הנושא הכאוב.
אתי, 9/4/2013 14:11
הי נורית
כואב לקרוא על כאבך, אנו חיים בעולם מנוכר ואכזרי, אבל הקב"ה תמיד משגיח עלינו, אני בטוחה שיעזור גם לך, בינתיים החזיקי מעמד,
(1) הומפול, 9/4/2013 09:16
תודה על המאמר האנושי ועל הלקח הנובע ממנו