לזכרה של אמילי ההומלסית ז''ל

כבר שנים (לפחות 10) רואה את אותו הקבצן הולך לו בצדי בכביש פעם בצד זה פעם בצד אחר פעם בשוליים פעם באמצע שערו וזקנו מקורזלים, מלבינים עם השנים שק תמיד מונח על הכתפיים תמיד צועד אך איש אינו יודע לאן כיצד הגיע למצב זה? מאות מכוניות חולפות על פניו מדי יום אך מעולם לא ראיתי איש עוצר לראות, לבדוק להבין איך מגיע אדם לחיות הרחק בשוליים, רואה אינו נראה ?

אלוקים! עזור לנו, שנשים לב למי שסביבנו עזור לנו שלא נתבלבל ולא נתבייש או נתלבט, ונפנה אל האדם התועה המחפש המגשש.... וניתן לו את מה שאנחנו יכולים. גם אם אין באפשרותנו לפרנס ולכלכל כל אחד, בכוחנו להפיח בו כוחות חיים בחיוך ובמילים טובות. בפנייה מתוך מחשבה אמיתית עליו. בלי לפחד מבזיונות משום צד!! אחים אנחנו ולא נוכל להתעלם בשום אופן!

ביתי , כשלמדה באוניברסיטה , בדרכה לשם, היתה עוברת מדי יום על פני אדם בוגר שנראה היה לא-מפותח לגילו, שישב יום יום שעון על חלון ביתו והסתכל במשך שעות רבות החוצה. אימו היתה מבוגרת מא'ד. יום אחד הוא לא הופיע יותר בחלון, וביתי הכריחה אותי לבדוק ברשויות מה קרה איתו. היא העלתה השערה שאימו נפטרה והוא נשאר לבד וחששה לגורלו. על אף שברור היה שגם אם זה מה שקרה מישהו דאג לו וודאי, היא הטריפה אותי לבדוק את גורלו. ובעקבות הצקותיה אכן עשיתי זאת , ופניתי לרשויות והסתבר שאכן אימו נפטרה ודאגו לו למקום מגורים אחר.

גם אני אינני הומלסית , ואני עדיין עובדת , בשנות השישים לחיי, ילדים ונכדים אמנם מעט, משפחה קטנטונת, אבל יש. ובכל זאת , מעט לאחר שבעלי נפטר , שכחו אותי החברים ובני משפחה (מלבד ילדיי). הטלפון לא מצלצל יותר, אף אחד לא שואל אותי לשלומי , ואני חשה כל כך בודדה ובמיוחד בחגים וחופשים. אני שומעת הרצאות מדי פעם וקונצרטים וכו' אבל זו בדידות קשה קשה ביותר.

מה עם החברות לעבודה.כל אחד עסוק עם עצמו? חשבתי שמקום עבודה יכול להקל במשהו על הבדידות....האם את ממרכז הארץ?

אין לי חברות מהעבודה לאחר שפיטרו אותי אפילו השכנות לא מצלצלות בדלת .

אבל הייתי שמחה להתחבר עם אישה במצב דומה לשלי גם אם היא מהמרכז .

כבר הגבתי לכתבה הזאת אולם מה שכתבת רק מחזק את מה שכתבתי וכואב לי לראות שאין אף אחד שמנסה לעזור באמת ואף אחד לא מבין שאנו במיוחד נשים ובעיקר כשגם אין כסף לא יכולות לעזור לעמצנו רק לקבל תגובות שכאילו אנו לא עושים דבר עבור עצמנו רק מתלוננות . אני מאחלת לכולם שאף אחד לא יהיה בודד .

אני מבין מאוד את מה שאת עוברת, אנשים עסוקים בחייהם ולאיש אין זמן או חשק להיות חברה לאדם מבוגר ובודד.. אנשים לא נוטים לחשוב על לעסוק בצרות של הזולת ולעיתים קרובות כמו שאת גם כותבת אפילו קרובים מדרגה ראשונה נוהגים כך.. גם אימי חייה בגפה וכמוך הולכת להרצאות וקונצרטים לפעמים אבל זה לא ממש מספיק.. אני משתדל לבקר אצלה מפעם לפעם ולשוחח איתה לפחות אחת ליום או יומיים בטלפון..אני ממליץ לך גם לנסות ללכת לחוג כל שהוא שבו יש אנשים קבועים ואולי שם תוכלי להכיר אנשים חדשים וליצור איתם קשרי ידידות שיכולים להתפתח גם מעבר לשעות החוג עצמו. את מוזמנת להתקשר אלי ולשוחח איתי 054-7209808

החורב הגשום שלא שהיתי כבר ברמת גן, בשבילה הוא היה האחרון ,קשה למדי. בעבר עברתי על ידה המון פעמים ותחושה הייתה שהיא לא ראתה את אף אחד, הייתה לבד בכל העולם. זמן שלה עצר באותו רגע שהתחילה לחקות לסוף חייה. לא חשוב שהיו אנשים שנתנו לה בגדים, אוכל ומקלחת. היא לא רצתה כלום. נשברה. לפעמים לא ראיתי אותה כמה ימים, אז דאגתי, עד שהיא צצה בספסל אחר, אז הייתה לי הקלה: היא חיה. זיכרונה לברכה.

אמילי "גרה" על הספסל בזבוטינסקי ( ובמעבר בין זבוטנסקי למורדי הגטאות) קרוב לשנה כשהא הולכת וחוזרת ( פינוי לבית חולים או למקלט מחסה של עיריית רמת גן שלדבריה מתייחסים כמו בית סוהר פה ברחוב אני חופשייה )אישה טובה שבאה מסיביר ביקשה רק מה שבאמת הייתה צריכה וכנשאלה אם צריכה דבר ולרוב בפיה תודה רבה יש הכול היא התקיימה מתרומות של אוכל בגדים ושמיכות שאנשים ברחוב נתנו לה במהלך החודש האחרון באחד הלילות היא עברה תקיפה בלילה מישו ניסה לגעת בה ותוך כדי בריחה נפלה ונחבלה בפנים ( חבורה בענקית בעין ימין)ולפי הבנתי הוא הצליח... לצערי הרב איך אפשר בכזאת אישה? תמיד היא הייתה מתפנה וחלוזרת לספסל ובעת האחורנה עד לקריאת כתבה זו היתה היא צייפיה ששוב תחזור יהי זכרה ברוך

כל בוקר שאת שומעת את ציוץ הציפרים שאת רואה את השמש את צחוק הילדים ואת פוקחת עיינים ומזיזים רגלים וידים אז תודה לך בורא עולם . השאר זה בונוס וצריכים לבקש לבא ולקחת .חייכי אל העולם והוא יחזיר לך חיוך. והעיקר ביטחון באלוקים הוא הנותן את הכל אנחנו רק צריכים לפתוח את הידים . "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" הקדוש ברוך הוא שןלחי לנו שפע אנו צריכים לפתוח את הידים לקבל , לא לשבת ולומר אין , לי יש רקתפתח תקבל , תחיך אל העולם הוא יחחחחחךךךך אליך חזרה חיוך טוב ומיתק שפתיים יעלו על הכל בברכות נורית את פרח ממשחפת הפרג כלנית ונורים כולן עם אותו הכתר של אור

מבחינתך אתה צודק אבל אתה לא יודע כמה קשה מהצד שלי . מי שלא עבר מה שעברתי לא יבין שלא מספיק לפקוח את העיניים וזה לא שאני "חזירה" ורוצה יותר ממה שמגיע לי . אבל תודה על התגובה זה מעודד שלפחות מישהו הקשיב לי .

אני אמנם לא הומלס "יש לי" משפחה ובית , אבל הדבר היחיד שבאמת יש לי זה המחשב שמציל אותי מלבד זאת אני בודדה וחסרת ישע כמו אמילי ז"ל , כמה שאני מזדהה איתה . אחרי 18 שנים בעבודה זרקו אותי כדי לתת את מקומי לצעירה שעבדה מספר חודשים והיא זרקה אותם , הכל ענין של פוליטיקה יישובית וכעת אני אמנם לא על הספסל ברחוב אבל מבחינה נפשית וחברתית זה אותו דבר ובכלל לא איכפת לי שיזהו אותי .

וודאי וודאי שאין להתעלם מכל מי שאנחנו יכולים לעזור לו בכל צורה שהיא, אבל התנאי הראשון הוא, לגרום לאדם לעזור לעצמו, והרע ביותר הוא לשקוע ברחמים עצמיים.

אכן יש להעניק מתוך תחושת שליחות ורצון אמיתי להעניק. היכולת להעניק לאחר היא מתנה עילאית. ברוכים המעניקים לזולת מחסדו של אלוהים, שהרי דבר אינו שייך לנו בעולם ארעי זה, הכסף, הנכסים, החוכמה, הכל מאת ושל ה', כך שהנך כלי להעברת החסד ומה יכול להיות נפלא יותר מאהבתו של אלוהים כלפי ברואיו, שעושה בהם שימוש להעברת חסדו. תבורכו.

מרגש מאד , מרוב עסוקינו אין אנו רואים מתחת לאפינו. הגיע הזמן להסתכל לצדדים ולחשוב על הזולת.

במאמר הפורסם השבוע לגבי השואה מדובר על הרעה החולה של מחלת האדישות. תודה על העלאת הנושא הכאוב.

כואב לקרוא על כאבך, אנו חיים בעולם מנוכר ואכזרי, אבל הקב"ה תמיד משגיח עלינו, אני בטוחה שיעזור גם לך, בינתיים החזיקי מעמד,