"ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והוא עיקר לכל החולאים".

הציטוט הנ''ל הוא מדברי רופא חשוב שחי לפני כשמונה מאות שנה.

שמו – הרמב"ם.

הדברים הנ''ל מופיעים בספרו ההלכתי הנודע "משנה תורה", בו הוא מקדיש פרק שלם לכללי השמירה על בריאות.

קראו שוב את משפט הפתיחה. הוא די מבהיל.

בהמשך לו כותב הרמב"ם: "...ורוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא – או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים".

הרבה (רוב?) האנשים שדיברתי אתם מודים בפה מלא שההתמודדות עם המשיכה הגרועה הזו, עם הדחף לאכול יותר מדי, קשה עבורם. למרות כל הנזק שמגיע בעקבותיו, קשה מאוד להתנתק מההרגל. יש כאן איזה מין יצר הרע מאד מתוחכם, שפשוט משתלט עלינו וגורם לנו לכל מיני צרות וחולי. סוג של התמכרות.

אני מזדהה עם הקושי. גם לי קשה עם ההתמודדות הזו. עומדים לנגד עיני דברים שכתב הרמב"ם בכתבי הרפואה שלו: אם אדם היה מטפל בעצמו כמו שהוא מטפל בבהמה שלו, הוא היה תמיד בריא – כי אדם לעולם לא יזיק לבריאות הבהמה שלו על ידי שייתן לה לאכול יותר מדי; וכן, הוא לא ייתן לה לרבוץ ללא תנועה, כשהוא יודע שרק על ידי התעמלות נאותה היא תוכל לשמור על בריאותה. ולמה לא יתנהג כך גם כלפי עצמו, האם הוא עצמו לא שווה הנהגה בריאה וטובה, לפחות כמו זו שהיה מעניק לבהמתו?

מעיק הוא, שהקטע הקודם הסתיים בסימן שאלה. אבל ככה זה. אולי תתהו שמא הנזק הבריאותי הוא לא גדול כל כך? אולי זה רק קצת לא בריא, אבל לא עד כדי המשפט בו פתחנו?

ד"ר מקיי גילה שעל ידי הפחתת כמות המזון של החיות אפשר להאריך את חייהן כמעט פי שתיים

חוקרים בני זמננו מאששים בדיוק את דברי הרמב"ם. ד"ר מקיי, חוקר נכבד מאוניברסיטת קורנל היוקרתית, עשה ניסויים מקיפים בחיות מעבדה. הוא גילה שעל ידי נתינת פחות אוכל לחיות ממה שהתחשק להן – הוא הצליח להאריך את חייהן כמעט פי שתיים(!), וגם כמעט למנוע מהן את המחלות שבדרך כלל פוקדות אותן (מדובר במחלות שזהות למחלות השכיחות אצל בני אדם בארצות המערב – סרטן, סכרת, מחלות לב, אלצהיימר ועוד). הרוצה לחקור את הנושא, יוכל לחפש כאן.

המאמר שאתם קוראים עכשיו לא נועד כדי לגרום לכם לתסכול, אלא כדי לעזור, כך אני מקווה. נו, אז מה העצה כאן, אתם בוודאי שואלים. ובכן, במסגרת מאמר זה, נציע שלשה כיוונים וכל אחד יוכל לקחת את מה שמתאים לו.

1. הגישה הטכנית

זוכרים את מה שאמא שלכם תמיד אמרה לכם, שצריך ללעוס כל ביס 20 פעמים (או משהו כזה)? האמת, זה לא כל כך עובד, אבל הרעיון בעיקרון נכון. אם עושים פעולות טכניות כדי למעט את כמות האוכל, זה עובד. אפשר לקחת ביסים קטנים יותר וכך להכניס פחות מזון לגוף. נסו לאכול עם כפית במקום כף (במקרים קיצוניים, אפשר אפילו לנסות לאכול עם מקלות סיניים). איכלו לאט. מלאו את הצלחת רק פעם אחת וכו'.

אומרים שלוקח עשרים דקות עד שהמוח מבין שהאדם אכל ומתחיל לשדר הרגשת שובע, ולכן כשאוכלים לאט מרגישים מלאים עם פחות מזון, אבל אם אוכלים מהר – יוצא שאוכלים הרבה יותר, מפני שהמוח שעדיין לא קלט שהבטן כבר מלאה, עדיין משדר תחושת רעב.

2. הגישה הרוחנית

ספרי המוסר כותבים על המעלה הרוחנית המיוחדת שיש בהגבלת כמות האכילה. מאלפים הם דברי אחד מגדולי בעלי המוסר, רבנו יונה, שכתב בספרו "יסוד התשובה" הדרכה למי שרוצה לעשות 'תשובה' כראוי: " ...ימשוך מתאוותיו, ואל ימלא כל תאוותו, לא במאכל ולא במשתה. וכן אמר הרב ר' אברהם בן רבי דוד: הגדר הגדול המעולה המופלא - מניעת המאכלות. וכן פירוש דבריו: אל יעזוב לגמרי מלאכול בשר ולשתות יין... אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו ואל יאכל כפי תאוותו. ודרך זה ימנענו מחטוא, ויזכרנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד מדי אכלו ומדי שתייתו יניח מתאוותו לכבוד הבורא".

3. הגישה ה"עוקפת"

נקודה זו – תחילת התהוותה ביום שלישי בצהריים/לילה. מדוע? זו עובדה. לי עצמי אין שום בעיות של 'אכילת יתר' ביום הזה, למרות ההתמודדות הקיימת בשאר ימות השבוע. והסיבה לכך פשוטה: ביום שלישי בערב אני משחק כדורסל בקבוצה מגובשת, כבר שנים רבות. כיוון שאין לי אפשרות לאכול הרבה ואחר כך לשחק (אי אפשר לקלוע טוב על בטן מליאה), ממילא כבר בשעות שלפני הפעילות אני נזהר מאוד לאכול בצורה קלה, רק מה שיסתדר עם הפעילות הספורטיבית המאומצת.

אם כן, מסתבר שיש לנו כאן מהלך שעובד בצורה "עקיפה" גם לשאר ימות השבוע. מי שיקבע לעצמו לעשות קצת התעמלות בערב, כבר ימצא שבמשך כל היום (או לפחות בסופו) הוא ידאג לסדר את האכילה בצורה הולמת כדי שיוכל להתעמל בצורה נמרצת – שלא לדבר על התועלת הנוספת שתגיע בדמות כושר גופני, בניית הקשר עם השותף/ה להליכה וכו'.

הרגשת השחרור מהכובד שמרגישים באכילה היא באמת נפלאה. שלא לדבר על ההרגשה הטובה שיש כשקולעים סל מרחוק ומוסיפים לקבוצה שלוש נקודות.

בדוק ומנוסה.