"מעגלי החיים" אינו צמד מילים שאני המצאתי. ובכל אופן, אני רוצה לתת להם פירוש משלי, שהוא אולי מקורי.

נציב כאן השוואה ל'מעגלים' מסוג אחר: מעגלי הריקודים בחתונה. באופן כללי, ניתן לומר שיש שלשה מעגלי ריקודים. מדובר כמובן באופן כללי מאד, כי בפועל אין חלוקה כה מוגדרת ויציבה. מעגלים נוצרים ואז מתפרקים, או מתמזגים עם אחרים. יש גם חתונות כאלה, ש'בפועל' כל הריקוד הוא בלגן מאורגן (המילה האחרונה ניתנת למחיקה). כל הסיפור משתנה תדיר, דינמי, מושפע מקצב התזמורת.

שלושה מעגלים

יש מעגל פנימי, בו רוקדים בעלי השמחה. החתן והכלה, ההורים של שני הצדדים. בהמשך יצטרפו שאר הקרובים בדרגה ראשונה, ואחר כך חברים המרגישים שהשמחה מבעבעת בקרבם ומוצאת ביטוי בריקוד מקפיץ ואינטנסיבי.

יש מעגל שני, שהוא פחות אינטנסיבי (זו מילה מאד חשובה למאמר זה). מעגל זה הוא רחב יותר. מדובר ברוקדים - אבל עם פחות קפיצות, חשים יותר את היותם במעגל שהוא 'שני' – ולא פנימי.

נמשיך הלאה, למעגל השלישי.

כאן כבר אין 'קפיצות', הריקוד הוא אטי, מתאים אולי לזקנים או כאלה שהם בדרך להגדרה הנ''ל, או כאלה שהגיעו לחתונה עקב היכרות קלושה עם אביו של החתן. הם באו להגיד מזל טוב, ורוצים להיות חלק מהריקוד – אבל רק 'לצאת ידי חובה'.

האמת, שאפשר להמשיך הלאה.

יש את אלה שהם מחוץ לכל המעגלים, די להם לנשנש מן המאכלים המוגשים ב'בר', להקשיב לתזמורת מנקודת עמידה סטאטית, ולהרגיש חלק מן האירוע בצורה פאסיבית. לראות איך כל האחרים רוקדים – זו גם השתתפות כלשהי בשמחת החתונה.

זה לא רק אולם אחר, זה עולם אחר

טרם נעבור לנמשל, נזכיר עוד סוג מסוים שהם חלק מן המשל. הם האנשים שמשום מה – נמצאים מחוץ לאולם. די להם להיות שם. הד קלוש מן התזמורת מגיע אליהם, אבל הם בעצם לא נמצאים בכלל איפה שהחתונה נמצאת. זה לא רק אולם אחר, זה עולם אחר.

בכל התיאורים הללו, מוצאים אנו ביטוי גשמי למציאות מטאפיזית. הרגש שבלב מכתיב את מקום ההימצאות בזמן הריקודים. רגש הלב, שכה קשה להגדיר אותו בשאר חלקי החיים, פתאום מצא כאן ביטוי מוחשי.

מעגלי החיים

מעגלי החיים – גם הם בעלי דרגות שונות.

יש לך אדם שהוא מעורב בתוך תוכם של החיים. הוא בעל אידיאלים מוצקים, הוא יודע לאן הוא חותר להגיע, המטרה שלו היא תמיד בראש מעיינותיו. זהו המעגל ה'פנימי'.

יש גם מעגלים חיצוניים יותר, ככל הדרגות הרבות שתיארנו לעיל. ככל שאדם מתרחק מן ההתעסקות האינטנסיבית באידיאל החיים שלו, הוא כבר נמצא במעגל מרוחק יותר. והמעניין הוא, שהמעגל השני (והשלישי) תמיד מביטים פנימה, לכיוון המעגל הראשון. כאילו יודעים הם שבכל אופן חסר להם מה שיש בפנימי, אבל מה לעשות – הם לא זכו לכך.

אין לי עניין להאריך בנמשל, מפני שאני משער שהוא מובן. אבל נצרכת התייחסות לשאלה אחרת – מה זה אומר לגבינו? מהי ההוראה המעשית הנובעת מן המציאות המתוארת? בקיצור, מה בא כל העניין ללמדנו?

מטרת הנושא – המטרה שלי לכל הפחות – היא לעורר על הצורך להיכנס לתוך מעגל החיים. למעגל  פנימה. כי אפשר להעביר את כל החיים במין אדישות כזו, בפאסיביות שאננה. אפשר לעשות את הכל, אבל בלי שהלב ממש מעורב.

הכרת החשיבות של הכניסה למעגל הראשון, מחייבת שינויים בדפוסי ההתנהגות. אולי בין אדם .לבוראו: למצוא זמן ביום בו אני מתייחס לאלוקים ומדבר איתו, מכניס אותו באמת ובתמים לתוך חיי

אולי בין אדם לחברו: להיות מעורב באופן פעיל בעשיית חסד, בסיוע לבני אדם, ולא לעמוד מן הצד ולהתבונן בסבלם של אחרים מתוך סקרנות בלתי-מחייבת.

אולי בין אדם לעצמו: לקחת יוזמה לטפל בבריאות, בדיאטה, בהתעמלות, בעיסוקים התורמים לבריאות הגוף – והנפש!

הצד השווה שבכולם הוא, שמהלך שכזה מחייב השקעה. הוא לא קורה מלרבוץ בבית בחוסר מעש, ובודאי לא מלגלוש באינטרנט (אולי חוץ מלקרוא מאמרים כאלה?)

רק מי שמשקיע מאמץ ימצא את עצמו במעגל הפנימי של החיים. רק מי שיש לו אידיאל שאליו הוא חותר, משימת-חיים, יוכל להשתייך למעגל זה.

אולי הלקח הוא, למי שמרגיש שהחיים 'עוברים עליו' בלי משמעות, שיידע כי נחוץ ביותר שהוא ייגש מיד לבצע את השינויים הנדרשים; הם אינם קורים מעצמם. נדרש להקדיש יותר משאבים גשמיים ונפשיים כדי להיכנס לתוך תוכם של החיים.

בסרטים, נוהגים לסיים במילה: "סוף". בסרטי וידיאו של חתונות, לעומת זאת, נאה לסיים במשפט: "זה לא הסוף; זוהי רק ההתחלה..." (תזכרו!) – ומי שייכנס כהוגן למעגלי החיים הפנימיים, יודעים אתם מה הוא ימצא? הוא ימצא ששם החיים האמיתיים מתנהלים, מעתה הכל מתחיל!