המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשהתעוררתי בבוקר היתה המילה
"צריך"
צריך להוציא את הכלב
צריך לסדר את החדר של הילד
צריך ללכת לקניות
צריך לבשל
צריך להחזיר טלפונים מאתמול
צריך לענות למיילים
צריך... והרשימה עוד ארוכה...
ואני, אם ואישה מתפקדת ואחראית, קמתי למרוץ...
לא עברה חצי שעה, וברגל יחפה נתקלתי ברגלו של שולחן העץ הכבד שבסלון!
המרוץ הסתיים.
התיישבתי דואבת על הרצפה, מחזיקה את הבוהן הכואבת, ושואלת את עצמי "מה קרה?"
הרי השולחן הכבד עומד באותה פינת אוכל כבר שנתיים. איך לא שמתי לב אליו? איפה היתה תשומת הלב שלי ?
אני כבר מזמן יודעת שהמכות הקטנות האלה, הן ברכה גדולה.
המכה בבוהן אילצה אותי להפסיק לרוץ בין המטלות ולשים לב לגוף שלי ומתוך כך יכולתי להודות שאני בעצם סחופה באירוע רגשי, שעוד לא הסתיים, עם הבן שלי.
"תשומת לב" זאת מתנה שטבועה בנו כבני אדם.
נוכל לעשות זאת באופן טבעי, אם נסכים להאט את הקצב.

לפעול עם תשומת לב זה בדיוק ההיפך מלחיות על אוטומט.

הגישה הזאת מבקשת שנפעל יותר לאט, שנבחן לעומק עם עצמנו מה חשוב כרגע. שנעשה סדר בעדיפויות.

היו הרבה דברים שהייתי צריכה לעשות הבוקר
אבל לפני הכל, אני רוצה לעשות תרגול של תשומת לב והקשבה לעצמי : הרפיה, מדיטציה, כמה דקות של "אני לבד עם המודעות שלי והמחשבות שלי". זה יאפשר לי לעכל ולשהות בכאב הרגשי שקיים בי (מול הבן או מול כל אחד אחר או בעקבות מחשבה או סיטואציה מוטעית), ורק אז אהיה פנויה באמת לעשות את כל מה שצריך.

תנאי החיים המהירים שלנו (דרישות, ציפיות, הבטחות, מחויבויות, לחץ של זמן) גורמים לנו להגיב ולעשות דברים באופן אוטומטי. אנחנו יכולים גם לבחור לעצור לרגע ולפעול מתוך תשומת לב לעצמנו ולסביבה. התוצאה תהיה תמיד יותר טובה.