הוא היה הבחור החזק בשכונה, בכיתה, בבית הספר, ובעיר.
היה לו כוח, הייתה לו קשיחות.
הוא ידע לארגן דברים, לתפעל אנשים ולהזיז תהליכים.
כשהוא היה מדבר - כולם היו שותקים.
כשהוא היה נכנס - כולם היו עומדים.

אמרו שהוא נולד מנהיג,
ועדיין... בפנים הרגיש כמו ילד קטן שהתבגר ללא עת.
הוא לא רצה להיות מי שהוא,
הוא לא אהב להיות מי שהוא.

כבר היה נמאס לו להיות "האיש החזק",
הוא גם רצה לבכות לפעמים.
הוא היה מראה לכולם שהוא יכול להסתדר לבד,
כשבעצם, כל-כך רצה לשתף אנשים במה שעובר עליו,
להכניס אותם לחייו,
אבל הוא לא יכול היה, לא כשהוא "הבוס".

אסור היה לו להיות חלש, להיות נזקק, להיות נצרך.
הוא רצה להשליך הכל,
להגיד לכולם שיפסיקו להתייחם אליו כמו אל סופרמן,
שיפסיקו לפחד ממנו, כי הוא הכי פחדן.

אבל לפעמים, בשביל להיות מוג לב דרוש הרבה אומץ.

הוא פחד לקום יום אחד ולגלות שהוא כבר לא נערץ יותר.
הוא התרגל לתשואות ההמונים, ולא ידע מה יעשה בלעדיהם.
הוא התרגל לכבוד, להערכה, להערצה - ולא ידע אם הוא באמת ראוי לה.

האם אוהבים אותו כי הוא מצחיק? משעשע?
כי יש לו מסכה של ביטחון עצמי?
הרי בפועל חוץ מקסם אישי באמת שאין לו הרבה.

הוא הקרין סמכות - אבל התנהג כפי שתיאר לעצמו שהיו רוצים שיתנהג.
אמר את מה שחשב שהם יהיו רוצים לשמוע.
הוא היה "החזק", אבל נמאס לו.

אז יום אחד הוא בכה.
כשהם שאלו אותו "למה אתה בוכה?"
הוא ענה "ולמה אתם לא בוכים?"
"כי יש לנו אותך", אמרו "טוב, אז זה בדיוק מה שאין לי", השיב.