היא אספה אל ביתה קבוצת ילדים, טיפלה בהם במסירות. את בגדיהם כבסה במו ידיה, ולא על ידי כובסת. את ארוחותיהם בישלה והגישה בעצמה, מבלי להיעזר בטבחית או מבשלת. היא ניקתה אחריהם, סידרה את חפציהם. תמיד דאגה שלא יחסרו להם בגדים, נעלים, ספרי לימוד, או כל דבר אחר. כשחלו, לקחה אותם לרופא, ודאגה למלא את הוראותיו היטב. היא הקפידה להשתתף בכל אספות ההורים ומסיבות הסיום. ומעבר לכל השקיעה בהם אהבה לבלי קץ. היא ניחמה וליטפה, הקשיבה והציעה עצות.

כך, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ללא הרף. מידי פעם כשאזל הכסף בקופה, מצאה עבודה זו או אחרת על מנת לממן את הטיפול בילדים.

שאלתי אותה – "מה את עושה?" והיא ענתה – "אני? כלום."

איזו אישה! ממש צדיקה מושלמת! איזו הקרבה. איזו נתינה. איזו הגשמה עצמית!

מה הייתם אומרים אילו שמעתם אותה אומרת, כשהגיעה לשיבה טובה: "בזבזתי את החיים! הייתי יכולה לעשות בהם הרבה יותר – יכולתי להשתמש בכישורי ולמצוא מקצוע מכובד, הייתי יכולה להפוך לארכיטקטית, אחות או מחנכת. יכולתי לשלם למישהו אחר שיעשה את כל העבודות. יכולתי להשאיר את הילדים אצל מטפלת או אומנת, או אפילו לא להכניסם לביתי..."

אני באופן אישי הייתי קופצת – "בזבזת את החיים?! מה פתאום! הענקת לילדים האלה את העתיד. היית תמיד לצידם, דאגת לגופם ולנפשם. אף מטפלת לא הייתה יכולה לעשות מה שעשית למענם. כל הצלחה שלהם היא הצלחה שלך. כל הצלחה של ילדיהם, נכדיהם, ניניהם תיזקף לזכותך. מה היה קורה להם בלעדיך? לאן הם היו מגיעים? איזה מימוש טוב יותר יש לחיים? איזו דרך יכלה לחבר אותך טוב יותר אל הנצח?!"

לא. אין היא יחידה בדורה. כל אמא עושה זאת. בין אם היא "רק" עקרת בית ובין אם היא יוצאת לעבוד.

לכן, בפעם הבאה שתשמעו אותה אומרת: "מה אני עושה? כלום." בבקשה אמרו לה בשמי – "את עושה המון!" ואם היא תענה "הזמן עובר ואני לא ממצה את עצמי." תנו לה לקרוא את הקטע כולו.