אני מביטה הישר לחלון הרחב שבמטבח. סוחבת עוד כמה רגעים של שקט לפני שאצטרך להעיר את הילדים ללימודים ולעורר גם את עצמי למרדף הרגיל של בית-עבודה. עץ כליל החורש עומד שם בשלכת. העלים הנשירים שלו אדומים לגמרי, יבשים. כשהרוח נושבת בו, משתחרר עוד עלה-שתיים וזה נראה כאילו הוא שולח אליי לבבות אדומים. אני נקטפת יחד איתו. מתמלאת בהרהורים חורפיים.

כולנו ביקשנו אותו, את החורף. את הגשם הזה שיבוא וישטוף הכול. מסכימים להיכנס לקור אינסופי בידיעה שטוב לנו החורף, והגשם הוא ברכה. המים - משאת תפילותינו, וכל טיפה חשובה. והנה הוא כאן במלוא הדרו. אבל האפור הקפוא הזה. השמיים הבוכיים. הצורך להתעטף שכבות שכבות בשביל לשרוד את הקור הצפתי... ברר... הנפש מתעטפת גם היא בדוק בלתי נשלט של עצבות.

החורף משול לזמן של עיבור והקיץ לזמן של לידה. בזמן העיבור, אין לנו מושג מה יצא, מה יהיה. הסחיבה היא לא פשוטה. רוצים להיות אחרי, רוצים לעבור אותו כבר, לראות את הנולד, לחוש, להרגיש, ולנשום את הטוב הגלוי. קשה להיות במצב של חוסר ידיעה. תלושים כאלו. מתנדנדים על ענף. אין לנו כוח לתהליכים ארוכים. אבל באמת - זמן העיבור - הוא הזמן האמיתי. שם הכול קורה, מתהווה.

אנשים של חורף הם כאלו שמסכימים לחוות את הכאב החשוף הזה, להתבונן בו בלי לברוח. יודעים - דווקא שם בתוך הלא, בתוך הקושי - בזמן שאנחנו לא מבינות את המציאות והקור שנושב ממנה - מקפיא אותנו, נמצא החיבור הפנימי והעמוק לבורא עולם. גדול יום גשמים! גדולים אנשים של חורף. וגם אנחנו גדולות - כשאנחנו לוקחות את החורף של החיים שלנו ומקבלות אותו באהבה.

אז איך מכילים את החורף של החיים האלו? את תקופות הכאב והקור? איך מחממים את עצמינו מבפנים, ואיזו מטריה יכולה להגן עלינו מפני גשם האכזבות שתוקפות אותנו?

יש רק כוח אחד שיכול לחזק את השורשים שלנו מבפנים. לעזור לענפים להישאר קיימים על עומדם ולחזק את הנפש בזמנים של קור ואפור: אמונה. 

האמונה שיש סיבה לכל מה שקורה איתי בחיים האלו, האמונה שאני לא לבד. האמונה שגם אם אין לי עצה מה בדיוק צריך לעשות במציאות הזאת ואיך - עדיין השם כאן, איתי ואצלי. תמיד אפשר לבקש ממנו כל מה שצריך. והוא תמיד שומע אותנו.

אני רוצה להיות שייכת לאנשי החורף. לא לבעוט בייסורים. להאמין שהחורף שלי זאת גדילה מהממת, נצרכת ומרגשת כל כך... אני מבקשת את זה הישר ללבבות שמתעופפים שם בחלון, מרוקנים את העץ שלי מתפארתו והדרו אך מבשרים באותה נשימה - על גדילה נהדרת שבו תבוא מהרה, בעלווה חדשה ירוקה ומצוינת:

"אבא, תן לי את הכוח לקבל את החיים האלו כמו שאתה שולח.

תן לי את הדעת להאמין שאיך שעובר עליי - זה הטוב שלי. ובמקומות הצרים והקרים, מצויה גדילה חשובה.

תעזור לי לדעת שאם לא אתנגד, אם אתן לעצמי לנשור במקומות הקשים, אם אכנע למציאות שאתה הכתבת, פתאום אגלה שהשורשים שלי התחזקו. שאני טובה יותר, מחוברת יותר, וקשורה יותר אלייך.

אנא, תזכה אותי לעשות רצונך, להרגיש את הכניעה הזאת של העלה הנושר.

להסכים לקור הזה שמקפיא את העצמות אבל מחסן אותם מבפנים.
ולדעת שזה רק נראה אפור, באמת יש כאן גדילה נהדרת ולא שקיעה ודכדוך, חלילה.

ודווקא המקומות האלו הקשים, המקומות בהם אני עומדת חסרת אונים ואובדת עצות, ואין לי מילים, רק אמונה קטנה לתת לך, הם אלו שיכינו לי את הקרקע ללבלוב שעוד יבוא בקרוב. אמן".

אני תולה את התפילה הקטנה שלי על אחד הענפים שתרוקנו מעליהם, ומזדרזת מאוד. צריך להעיר כאן את כולנו לעוד בוקר מקסים ומרגש של גדילה מואצת. גדילת חורף נהדרת.

חורף בריא לכולן!

שלכת/ חוה עשהאל

העץ בחלוני 

ניבט אליי היום

עטוף עלים 

בצבע שמש

העץ בחלוני 

לימד אותי היום

שאין לו התנגדות 

אל השלכת

וגם אני רוצה היום

כל כך רוצה היום

אל הכניעה הזאת 

להיות שייכת.

מתוך הטור "רגע של צפת" במגזין הדיגיטלי לנשים "שבי רגע" בעריכת שבי לוי. לבירורים או להרשמה לניוזלטר לחצו כאן.