יום ראשון, ארבע אחר הצהריים, סוף הסרט 'ספייס ג'אם -אגדה חדשה' ב'סינמה סיטי' ואני מתארגן לצאת החוצה ביחד עם הילדים שלי, מוודא שלא שכחתי כלום: ארנק, מפתח של המכונית, סלולרי. פתאום אני פוגש דמות שמוכרת לי מעולם החינוך, מחנך באחת מהישיבות התיכוניות במרכז הארץ. הוא קולט אותי ואנחנו מהנהנים בנימוס לשלום ואז אני מסתכל עליו ועל הילדים שלו בהלם:

במקום ללכת מהמושבים שלהם כמו שעשו שאר האנשים שסיימו לצפות בסרט וכמו שעשיתי אני, הוא פשוט נשאר במקום והתחיל לאסוף את כל הפופקורן שנשפך לתוך קופסת הפופקורן הגדולה שהייתה לו, לאחר מכן שלף מהכיס שלו שקית ניילון שחורה של פח אשפה והשליך הכול לתוך השקית. לא ידעתי איך להגיב. רק הסתכלתי עליו בסקרנות. ואז אני קולט את הילדים שלו מנקים את כל המושבים שלהם (הוא היה  עם חמשת ילדיו), אוספים את הפופקורן, מכניסים את הקוקה קולה לשקית ומארגנים. 

"תשמע" אמרתי לו בהתפעלות: "האמת היא שכזה דבר עוד לא ראיתי. מעולם לא נתקלתי באדם שמתחיל לסדר אחריו ולארגן ולנקות את המקום שלו. אני כולי בהשראה".

"אז ככה" אמר לי: "רוב ההורים מפספסים לגמרי את החופש הגדול ולא מבינים שמדובר בבית הספר של החיים הכי גדול שנמצא כאן. הייתי מעדיף שהילדים שלי לא יהיו מפונקים ולא יתרגלו לכך שהם מקבלים הכול. ראיתי כבר ילדים שמגיעים לבית קולנוע, מניחים את הרגליים על המושבים שלפניהם מתוך אפס כבוד ומשדרים שכל העולם רק מחכה לעמוד לרשותם. לא הילדים שלי! אני רוצה שהילדים שלי ידעו שאם הם מלכלכים את הקולנוע יש מנקה שמתכופף ומרים את זה. וגם אם מדובר בנער בן שש עשרה שעושה את זה כהשלמת הכנסה. מישהו משקיע מאמץ אחרי הפינוקים שלהם. זה נראה לי חשוב לא פחות מאשר ללכת לקייטנת האנגלית של סמאר סקול ולשפר את אוצר המילים האנגלי שלהם".

                                                                 *

ביקשתי את רשותו לפרסם את המקרה. הפגישה איתו נראתה לי מכוננת לגמרי. לכאורה תובנות כל כך מובנות מאליהם, ובכל זאת כאלו שמצריכות שיקול דעת ומודעות בסיסית שמובילה להבנה:

החופש הגדול הוא קודם כל הזדמנות נהדרת עבור ההורים להטמיע בילדים הרגלים וערכים שפחות יקבלו בבית הספר. הרבה הזדמנויות יש רק בחופש הגדול. ואם רק נקפיד על זה, על פנייה נאותה למלצרים בנוכחות הילדים. על אסיפת הלכלוך והשארת המקום נקי, נקבל את שיעורי החינוך הטובים ביותר שאפשר לתת לילדים שלנו.