היארצייט (יום השנה לפטירה) הראשון של גיסתי - חל הערב, וחבילת רגשות מעורבים מתערבלת בתוכי. הם נעים בין עצב וגעגוע תהומיים על ימים שלא ישובו עוד לבין אשמה מן המחשבה המטרידה: האם יכולתי לעשות יותר?

רחל, אחותו היחידה של בעלי, רצתה משפחה יותר מכל דבר אחר. נפשה כלתה אל אותה תחושת שייכות והיא נאחזה בכוח בתקווה שיום אחד זה יקרה. משפחה - כך חשבה - תקרקע אותה ותמנע ממנה להסחף במעמקי מחשבותיה. בעל וילדים יהיו האישור הסופי שהיא בעלת ערך.

בת 36 היתה כשנפטרה בשנה שעברה - שנה שבה מספר המתים ממנות־יתר הרקיע שחקים. שנה שבה רבים נואשו ופנו לאמצעים נואשים.

אחד מן התסמינים הרבים של הקורונה היה הבידוד. שוב ושוב זוּמַּנּוּ להתחבר ולהתערב בזום, כאילו כל ישותנו תלויה בזה, כאילו חיינו תלויים בזה. וברמה הבסיסית ביותר - הם אכן היו.

האמת היא שאני גלגלתי עיניים בכל פעם שהגיעה אלי הזמנת־זום נוספת. "יוגה על הבוקר!", "שעה חופשית עם חברות!", "ערב משחקי קופסה!". לא יודעת מה אתכם, אבל אני די עסוקה. אני צריכה להנדס את תכנית לימודי הזום של ארבעה (!) תלמידי יסודי, להתייחס לבעל שנמצא פתאום בבית כל הזמן, ולהגיע איכשהו לתכניות האישיות שלי, להספיק כל מיני דברים שלא נכנסו בסדר־היום הקדם־קורונה שלי. תכניות כמו ללמוד לצייר או לערוך סרטוני יוטיוב מגניבים־אבל־מקצועיים ניצבו בראש רשימת המטלות שלי.

ואז רחל נפטרה. בביתה, לבד. סיבת המוות: מנת יתר. וכל התובנות הנפלאות שלי על משפחה, קשרים, בידוד ובדידות, נמוגו כעשן, מותירות אחריהן רסיסים פזורים. רחל ואני תמיד אמרנו שאנו מצטערות שלא הכרנו זו את זו בצעירותנו. היינו בלי ספק יוצרות יחד רגעים מצחיקים ובלתי נשכחים, באותם ימים שבהם ערב כֵּיפִי עם החברות יכול היה לצבוע לי בוורוד את כל השבוע.

היא היתה החברה הַכֵּיפִית הזו. ההיא שנכנסת לחדר ותוך שניה מחמיאה למישהו או אומרת משהו נורא מביך אבל מצחיק. היא היתה משוגעת קצת אבל בקטע טוב, מבלי להיות מודעת לזה. אפשר היה לקרוא על פניה את מצב רוחה ברגע, וזה היה מפחיד ומרגיע כאחת. העיניים הן חלונות אל הנפש, ונפשה של רחל היתה עמוקה, תהומית ולעתים מפוחדת עד מוות מגדלותה של עצמה.

הֵרַצְתִּי בראש אלף פעם את כל השיחות שלנו. את ליל השבת האחרון, שבוע לפני שנפטרה, עשינו יחד. אחרי הדלקת הנרות אמרתי לה שזה זמן טוב להגיש בקשות לבורא העולם. שעת הדלקת הנרות היא שעה מְסֻגֶּלֶת להתקרבות. והיא ביקשה.

ובלילה לפני הפטירה התכתבנו בקצרה, אבל הדבר האחרון שכתבתי לה היה "את נראית מהמם", וזה היה אמת.

אני וגיסתי עליה השלום

במשך זמן רב הטרידה אותי השאלה האם פספסתי משהו. האם שיקרתי לעצמי. האם בחרתי לראות פרחים ורודים במקום לשמוע את פעמוני האזהרה. אם ניצלתי את רגעי הקשר שלנו, כדי להדמים את קריאות העזרה. ואני חוששת שהתשובה היא כן. פעלתי עם רחל בשיטת ניקוד, ומבלי משים כך נהגתי גם עם האנשים היקרים האחרים בחיי. היתה לי רשימה ותיבות סימון: טלפון? וִי. שיחת נפש? וִי. בילוי משותף? וִי. זה היה משחק אינסופי של חיבור, אבל כשמדובר בחיבור אמיתי, במערכת יחסים אמיתית, אין כללים. אין תיבות סימון.

הפכתי את היוצרות. חשבתי שקשר זה דבר שניתן לחלק, סוג של פרס עבור אלה שאני אוהבת - פרס שמשאיר אותם במרחק נגיעה, כדי שלא יקרה מה שאולי יפחיד אותי יותר מכל: חיבור אמיתי. מותה של רחל לימד אותי שלהתחבר עד הסוף פירושו גם לקבל עד הסוף. שחיבור נע בשני הכיוונים, מן האחד לשני וחזור; בלי הפרעה לזרימה, ובטח שבלי תיבות סימון.

בשורה התחתונה, רחל רצתה חיבור אמיתי. היא חיפשה כזה בכל אחד מן הקשרים שקיימה בחייה. וקורה שהמסר נקלט באיחור. כשכבר מאוחר מדי לתקן. כשהחלון נסגר.

אהבתי את רחל. ונראה לי שלא בריא להתבוסס ברגשות אשם של 'מה עשיתי' ו'מה יכולתי לעשות' - כי ההתבוססות הזו לא זו בלבד שאיננה תורמת, היא אף מרוקנת ממשמעות את מותה של רחל. רחל לא מתה לשוא: היא לימדה אותי מה זה אומר להתחבר, מהי אהבה ללא תנאי. ולא מאוחר מדי. היא נוכחת בשיחות קטנות שאני מקיימת עם זרים, בזמן האיכות שאני מעבירה עם אהובַי על כוס קפה חמה ולחישות רכות של חיבור, בשעת השכבת הילדים שפתאום התארכה לה. ברגעים האלה הופך שיעורה של רחל לכור היתוך של חיבורים חדשים, ללהבה שמאפשרת לי לשמר את מורשתה בחיים.