יום חמישי, ערב ל"ג בעומר, היה יום שמח במשפחה שלנו – האופשרין, התספורת הראשונה של נכדנו בן השלוש. המנהג שלנו הוא לא לגזור את שערו של ילד עד שהוא מגיע לגיל שלוש. משפחתנו התאספה לרגל החגיגה. לראשונה בחייו, חבש מיכאל הקטן כיפה ולבש ציצית. הוא ליקק דבש מעל עוגיות בצורת אותיות האלפבית. אביו ציטט ביחד איתו כמה פסוקי תורה. ואז גזר כל אחד מבני המשפחה קווצת שיער קטנה.

משפחות רבות נוהגות ללכת להר מירון לקיים את האופשרין, אולם משפחתנו בחרה לעשות זאת קרוב לבית, בירושלים.

מלבד השנה האחרונה ומגבלות הקורונה, מאות אלפי אנשים, כמעט 10% מאוכלוסיית ישראל, מגיעים להר מירון בל"ג בעומר. התאריך מציין את יום פטירתו של החכם מהמאה השנייה, רבי שמעון בר-יוחאי, הידוע כמחבר ספר הזוהר, ספר היסוד של הקבלה. חסידים, ספרדים וצעירים מכל זרם דתי אפשרי נמשכים לאווירה החגיגית והרוחנית, והם מגיעים בהמוניהם לקבר רבי שמעון, המשקיף על נוף מרהיב מראש הר בגליל. ברחבי הארץ, ל"ג בעומר נחגג על-ידי הדלקת מדורות, לזכר האור הגדול שחשף רבי שמעון בר-יוחאי בפני העולם.

למרות שבעלי ואני לא נסענו למירון, לפני שהלכנו לישון ביום חמישי צפינו בשידור ישיר מהחגיגה. ראינו את הרב של תולדות אהרון יושב על במה, כשעשרות אלפי חסידים על ספסלים מקפצים לפי קצב המוסיקה, והמדורה בוערת ליד הבמה. למרות שאני גרה קרוב מאוד לקהילת תולדות אהרון במאה שערים, האמת שאינני מרגישה קרובה אליהם במיוחד. הם לא שייכים לסוג יהדות כמו שלי. התבוננתי בהם חוגגים כמו צופה מן הצד בחתונה של זרים.

ביום שישי בבוקר התעוררתי לשמע החדשות המרות – 45 הרוגים במירון, נרמסו למוות במעבר הצר שליד המדורה של תולדות אהרון. התמלאתי הלם וצער. קראתי באובססיביות את החדשות, כאילו מידע נוסף יוכל לסייע לי להבין יותר את הטרגדיה.

ואז נתקלתי בכותרת שפילחה את לבי:"פעילי החילוץ מספרים כי הטלפונים הסלולרים של הנפטרים מצלצלים ללא הרף עם שיחות מאמא". אני אמא לילדים. יכולתי להזדהות עם האימה של אותן אימהות מוטרפות מדאגה המתקשרות שוב ושוב לילדיהן בשעה שהטלפונים הסלולריים מצלצלים בכיסי הגופות, כשהחיים שאותן אימהות העניקו להן כבר נטשו אותן. פרצתי בבכי.

ב- 10:08, הגיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שלנו, שילד מטינק, ניו ג'רזי, שלומד בישיבה "שעלבים", נעדר. אמריקאי? יהודי ציוני מהסוג שלי? הטרגדיה הזו הכתה יותר ויותר קרוב לבית.

בנוסף על המתים והפצועים, אלפי צעירים יסבלו כעת מטראומה כתוצאה ממפגש כה אינטימי עם מוות אלים.

כמה דקות לאחר מכן כתבה בתיה, חברה ושכנה, בקבוצת הווטסאפ:"הבן שלי כרגע חזר ממירון. הוא אמר שחבריו נשאו החוצה את גופות הנפטרים". בנה בן ה- 17 של בתיה התייתם מאביו בתאונת טביעה לפני שמונה שנים. הבנתי שבנוסף על המתים והפצועים, אלפי צעירים יסבלו כעת מטראומה כתוצאה ממפגש כה אינטימי עם מוות אלים.

 

התקשרתי לבתיה. היא הייתה מודאגת עד כלות לגבי בנה של חברה קרובה שנעדר (מערכת הטלפונים קרסה, אז רוב הניצולים לא יכלו להתקשר הביתה). כמה שעות לאחר מכן הוא אותר. הוא היה על אוטובוס, בלי החולצה, כיוון שבמירון הוא השתמש בה כדי לכסות את פניו של הילד המת שלצידו.

עדיין דקלמתי פסוקי תהילים למען הילד מטינק, כשהגיעה ההודעה שגופתו אותרה.

בעלי חזר מבית הכנסת והודיע לי שילד בן 13 מירושלים שמשפחתו עלתה לארץ מניו ג'רזי נעדר. לאחר מכן גילינו שגם הוא מת.

שיחת טלפון הודיעה לי שאברמי ניבין, בנו בן ה- 21 של הרב אריה ניבין (השתתפתי בסדנא שלו לצמיחה אישית במשך שנתיים), נפצע במירון. אברמי הוא חתנו של הרב יום טוב גלזר מ"אש התורה" ואשתו לאה. מיד התקשרתי ללאה.

כשהיא יושבת ליד מיטת בית החולים של אברמי, היא סיפרה לי שהוא עמד בתחתית הרמפה הרטובה והחלקלקה שבה נפלו מאות אנשים זה על זה. כשהוא לכוד תחת ערימת גופות, הוא שמע גבר (או ילד?) תחתיו צועק "רד ממני! אני לא יכול לנשום!". אבל אברמי לא יכול היה לזוז בגלל משקל האנשים שעליו. רגעים לאחר מכן הוא שמע את האדם שמתחתיו נושם את נשימותיו האחרונות.

למרות הטראומה, אברמי לא שבר אף עצם ולא נפגע פגיעות פנימיות. עם זאת, המשקל שנשא עליו היה כה כבד, שהוא מחץ את הטלפון הסלולרי שלו.

לאה גלזר, שעזבה את המדורה של תולדות אהרון כרבע שעה לפני האסון, סיפרה לי שיהודים מכל קצוות הקשת הדתית היו שם. "רבי שמעון בר יוחאי מדבר על אחדות", היא סיפרה. היא הזכירה לי את הסיפור מהתלמוד: כדי להינצל מגזר דין מוות של הרומאים, התחבאו רבי שמעון ובנו אלעזר במערה במשך 12 שנה, כשהם ניזונים מפירותיו של עץ חרוב ושותים ממי מעיין שזרם ליד המערה. לאחר מותו של הקיסר וביטול הצו, כשהם יצאו מהמערה לאחר שתים עשרה שנים של לימוד עומקיה המיסטיים של התורה, ראה רבי שמעון איכר יהודי חורש את שדהו. מבטו החודר והביקורתי צרב את האיכר האומלל שעסק לו לתומו בפעילות יומיומית. לאחר מכן שמע רבי שמעון קול מן השמים, "האם באת כדי להרוס את עולמי? חזור למערה". שנה לאחר מכן יצא שוב רבי שמעון, אולם עם הבנה שונה לחלוטין – הבנה מלאת אהבה עמוקה, במקום ביקורת ותחושת עליונות.

בכפרים בצפון, כולל כפרים ערביים ודרוזים, הציעו כיבוד להמונים המנסים לחזור הביתה, כמו גם מקומות לינה לאלו שלא הצליחו לחזור לפני שבת.

"מדורות ל"ג בעומר", סיכמה גברת גלזר, "הן מדורות של אהבה, לא מדורות של בקורת ושיפוטיות".

ואכן, ישראל הגיבה לטרגדיה באותה אחדות שאנו רואים לרוב רק בעיתות מלחמה. אנשים כה רבים התייצבו לתרום דם עד כדי כך שרבים נשלחו בחזרה בעקבות ההצפה. בכפרים בצפון, כולל כפרים ערביים ודרוזים, הציעו כיבוד להמונים המנסים לחזור הביתה ממירון, כמו גם מקומות לינה לאלו שלא הצליחו לחזור לפני שבת.

ב- 14:05, בעודי המומה מהאסון, העברתי הלאה הודעה שהופיעה באחת מקבוצות הווטסאפ שלי וזו לשונה:

בוקר עצוב גם לכם חברים -

אמר הנביא ירמיהו:

"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי"

בואו נדליק כולנו היום בבתינו נר נשמה לעילוי נשמת הרוגי הר-מירון.

גם אם איננו מאמינים, ממש לא חשובה עמדתנו/דעתנו הפרטית או השקפת עולמנו הפוליטית / הלאום או הדת לנוכח האסון.

את כל אלו נשמור לעוד שבוע או חודש או יותר, כל אחד על פי דרכו .

אבל היום, יום שישי, ל"ג בעומר תשפ"א, 

אנא הדליקו נר נשמה אחד, והפיצו לכל המחוברים אליכם.

עירית שרון, קיבוצניקית , שמאלנית, ממעברות

אישה זו אמנם אינה שייכת לסוג היהדות שלי – ולא לזה של הנספים בהר מירון – אולם היא הושיטה יד, גברה על חילוקי הדעות, ובנתה גשר העולה מעל כל היריבויות.

בעלי השיג את הטלפון של עירית שרון מ- 144 והתקשר אליה. הוא הציג את עצמו כחרדי מירושלים שקרא את ההודעה שלה. הוא סיפר לה שהוא קיבל את הצעתה להדליק נר. עירית הופתעה. "איך הגיע אליך הווטסאפ שלי?"

הצטרפתי לשיחה ואמרתי שהוא הופץ בווטסאפ ושהעברתי אותו גם לקבוצות שאני חברה בהן. אמרתי לה, "אני אישה חרדית שגרה בעיר העתיקה בירושלים. אני ימנית מבחינה פוליטית ודתית, ויש לי אמונות ודעות חזקות מאוד, אבל – "

היא עצרה אותי, צחקה ואמרה, "גם אני כמוך! יש לי אמונות ודעות חזקות מאוד, רק לכיוון השני".

"והנה את אחותי", אמרתי לה.

"ואת אחותי", השיבה.

למה צריך אסון כדי שנתאחד?