ג'ונתן פרוסטיק עבר לאחרונה התקף לב.

זה קרה בעת שניסה נואשות לסיים מטלה, במסגרת תפקידו כמנהל תכנית בבנק השקעות בלונדון. הוא כמעט בחר להתעלם מן הכאב העז שתקף פתאום את חזהו ומנע ממנו לנשום. מה שהדאיג אותו היה המטרד "הלא נוח" הזה בסדר יומו הצפוף.

אבל בשעה שאנוס היה להחלים בבית החולים היתה לו התגלות. המפגש הלא צפוי עם שבריריות החיים, הביא אותו לחשיבה מחודשת על חייו - הערכים שלו, הסיבות שבגללן חי, ובעיקר סדר העדיפויות שלו. ואז הוא פרסם ב"לינקדאין" את "כללי החיים" שגילה מחדש, והפוסט שלו הפך לוויראלי.

מאות אלפי "לייקים" ביטאו הסכמה. עשרות אלפים שבו וציטטו את דבריו, עם כל יום שהקורונה הוסיפה קרבנות למספר הקורבנות האימתני שלה. עיתונים ברחבי העולם הדפיסו את דבריו שוב ושוב.

האמת? "תגליותיו" של חולה הלב שאולץ להכיר בכך שמלאך המוות עשוי לבחור כל אחד מאתנו בכל רגע שירצה, לא הכילו תובנות חדשות במיוחד. פרוסטיק פשוט הזכיר לנו את האמיתות הפשוטות ביותר - והעמוקות ביותר - של החיים.

מתחת לתמונה שלו, שוכב בבית חולים, פרסם פרוסטיק את רשימת הנדרים החדשה שלו:

  • "לא מעביר יותר את היום כולו בזום"
  • "מגדיר מחדש את הגישה שלי לקריירה"
  • "החיים קצרים מדי"
  • "רוצה לבלות זמן רב יותר עם המשפחה"

המתכון הזה לחיים של הצלחה ידוע מאז ומעולם ונלמד כבר אלפי שנים. הוא שוכן בגרעין החינוך היהודי, ומלומדים ותיאולוגים חזרו עליו בלי סוף.

הקורונה שלפה את המוות ממצולות התת־מודע הרחוקות והנסתרות, אל פני השטח היומיומי, המתמשך, הנוכח.

מדוע אפוא חרשו מילותיו של ג'ונתן פרוסטיק חריש כה עמוק? לדעתי, זו תוצאה ישירה של המגפה העולמית, ששלפה את המוות ממצולות התת־מודע אל פני השטח, אל המציאות היומיומית, המתמשכת. היא הפכה את המוות מתופעה רחוקה ונסתרת לאפשרות נוכחת. המוות שוכן כעת על המדף, מזכיר לכולנו שהוא הסיום הבלתי־נמנע של המרדפים חסרי התוחלת שאנו מאפשרים לזמננו המוגבל להתמלא בהם.

השנה האחרונה הבהירה לכולנו שהמוות עלול לבוא בכל רגע - והתקף הלב של ג'ונתן פרוסטיק גרר תזכורת עוצמתית להיותנו בני תמותה.

האגדה מספרת על שלוש בקשות שביקש אלכסנדר הגדול על ערש דווי:

  1. את ארון הקבורה שלו ישאו רק הרופאים הטובים ביותר.
  2. את העושר שצבר (כסף, זהב, אבנים יקרות ועוד) יש לפזר על פני האדמה לאורך התהלוכה לבית הקברות.
  3. במהלך מסע הלוויה, יוּצאוּ ידיו מחוץ לארון הקבורה, למען ייראו על ידי כולם.

בתשובה לתמיהת סובביו, השיב:

  1. יֵדעו כולם שאל מול המוות, אפילו הרופאים הטובים ביותר בעולם חסרי אונים.
  2. למראה הדרך הזרועה באוצרותי, יֵדעו כולם שעושר חומרי שהושג על פני האדמה, נשאר על פני האדמה.
  3. וידיי המתנפנפות ברוח תזכרנה לאנשים, שאנו באים לעולם הזה בידיים ריקות ועוזבים אותו בידיים ריקות, אחרי שמוצה בו האוצר היקר מכול: הזמן.

חז"ל הציגו נוסח שונה במקצת:

כְּשֶׁאָדָם בָּא לָעוֹלָם יָדָיו הֵן קְפוּצוֹת, כְּלוֹמַר 'כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, אֲנִי נוֹחֲלוֹ'.
וּכְשֶׁהוּא נִפְטַר מִן הָעוֹלָם יָדָיו הֵן פְּשׁוּטוֹת, כְּלוֹמַר 'לֹא נָחַלְתִּי מִן הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלוּם'. (קהלת־רבה ה, יד)
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד (אבות ו, ט).

הדבר היחיד שמוסיף ללוות אותנו אחרי לכתנו הוא מעשינו הטובים ומה שתרמנו לעולם, לחברינו ולמשפחותינו.

מתוך אינספור התגובות ל"כללי החיים" של ג'ונתן פרוסטיק, הפזמון החוזר ביותר היה תודה על שהאיר את החשיבות שבבילוי זמן בחברת המשפחה, לעומת השעבוד המוחלט לעבודה לצורך העצמת הרכוש החומרי.

אחד האנשים העשירים בעולם, למד את הלקח הזה רק כשהיה כבר מאוחר מדי. בשעה ששכב סם וולטון, מייסד רשת הקמעונאות הגדולה בעולם "וולמארט", על ערש דווי, הוא נאבק להוציא מפיו את המילה האחרונה שלו על פני חלד. הוא מסר את חייו עבור העבודה שלו, ואכן הצליח בה מעבר לכל דמיון. אבל להצלחתו היה מחיר: הוא כמעט ולא היה עם אשתו, ילדיו ונכדיו. הוא לא הרשה לעצמו רגעים של אינטראקציה מלאים באהבה, רגעים של חיבוק נכדים על ברכיו, רגעים של משחק, צחוק והנאה עם אלו שאהב.

מה היתה המילה האחרונה? "פספסתי!". היו לו מיליארדים, אבל על פי עדותו שלו הוא כשל.

בדמדומי שנת הקורונה - שבה עלה המוות בחלונות כה רבים - יהי רצון שנזכה ללמוד משבריריות החיים איך לחיות חיים מלאי משמעות וערך אמיתיים.