אחרי למעלה משבועיים שאני מטופלת ומחובקת על ידי טובי המלונות ואנשי המקצוע והחברים והמשפחה האהובה שלי, אני חוזרת הביתה לבעל ולילדים.

אני לא מצורעת, למעשה, אני אפילו ידידותית לסביבה כי יש לי נוגדנים – מה שאין לרוב האנשים הרגילים שטרם חלו. את זה אני אומרת אחרי שלא מעט מחברי הקורונאיים התלוננו שהעולם קצת מפחד מהם. תפנימו: בוגרי הקורונה הם הכי בטוחים לעולם. הם יכולים לחבק,  לרקוד, להתעטש – אחרי 14 יום ואפס תסמינים – הם התרופה לקורונה.

אם הייתי יכולה לחזור במכונתהזמן לעצמי, האשה המבוהלת שישבה בבית וכססה ציפורניים בפחד מצמית שהנורא מכל הגיע אליה, הייתי אומרת לה: תתרווחי לאחור, את הולכת ליהנות. לא רק שלא תסבלי, לא רק שלא תתמוטטי, את תגלי את הצד היפהפה של העולם ושל האנשים שסובבים אותך. את תנוחי על אמת, תבהי בעננים ולא יהיה לאן לרוץ כי אפילו ארוחת בוקר עם פנקייקים אין ואין תור לתפוס. הכול בנחת.

אז הטעם לא חזר עד הסוף? לא נורא. אז נתקע לך באף ריח ספציפי נורא של חמגשית עתירת גלוטומט? נו.

אני לא היפוכונדרית, אבל לחלות בקורונה הרגיש לי סוף העולם. איבוד שליטה טוטאלי על חיי, על הילדים, על הבית, על השגרה ועל הלו"ז. אבל נדמה שהמחלה הזו היוותה פלומבה סופית לתקופה ארוכה של איבוד שליטה בחיים. להפתעתי כי רבה, היה נעים לצוף על מימי המחלה ולהפסיק לחתור אל תוך המים ולשחק ב'נדמה לי שאני מתכננת פה משהו'.

רק ככה אפשר לצוף, אמרה לי סבתא בגיל כשהציפה אותי בבריכה, ואני פרפרתי מפחד וככל שפרפרתי, לא נשמתי. רק כשהפסקתי, צפתי.

אני חוזרת הביתה לכביסות ולבישולים ולחינוך ילדים ולפרנסה ואני קצת מפחדת. אבל השבוע,  ברגע מיוחד של חיבור פנימי, אמרתי לעצמי –

את תחזרי הביתה לקצב החיים החדש הזה עם התוכנית האלוקית הגדולה שמחכה לך, כתובה מראש, בהקשבה לבהלה, לאימה שמלווה אותך בכל פעם שהאדמה זזה. התנאים משתנים,  התפאורה מתהפכת ואת תמצאי אותך מחדש, כי את תמיד שם בפנים ואת לעולם לא נעלמת לעצמך.

ברוך רופא חולים, אני חוזרת הביתה.

הועתק ברשות ממגזין דיגטלי לנשים "הפסקת קפה". עורכת ראשית: דיתי וינשטיין.

להרשמה חינם: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/