כל מה שיכולתי לראות היה חשכה.

נכון, הייתי בחיים בעולם יפה. הייתי בריאה. לא הייתי חולה בקורונה. המשפחה שלי הייתה בטוחה. תודה לא-ל, הכל היה בסדר.

אבל כל המודעות הזו הייתה אינטלקטואלית, זה לא היה משהו שהרגשתי.

הרגשתי מדוכדכת, מרוקנת, חסרת תועלת. למרות כל מאמציי, איבדתי את העבודה שלי בגלל בעיות בחברה ותנודות בשוק הפיננסי. ועכשיו הקורונה היכתה. לא ראיתי מוצא. בלי עבודה, בלי כסף שנכנס.

כל השנים ניסיתי לשכנע את עצמי לקבל את זה שאני לא עובדת במשהו שאני באמת נלהבת לגביו או שגורם לי לזנק מהמיטה בבוקר בתחושת משמעות ושליחות, אבל ניחמתי את עצמי באמירה שלפחות אני מרוויחה סכום נאה כדי לפרנס את המשפחה שלי. עכשיו גם זה אבד.

מה השגתי ב- 50+ שנותיי? איזו מטרה הייתה לי?

כל אותם וובינרים וסרטונים של אש התורה, מלאי ניסוחים אלגנטיים, רבנים מגניבים ומוסיקה קצבית, שדחפו את הצופים למצוא תחושת שליחות – כל אלה נתנו את אותותיהם. לא יכולתי אפילו להתחיל לענות על השאלות: מהם החלומות שלי? מהן המטרות שלי? מה רציתי להשיג בעולם הזה?

נהגתי לרדת על עצמי. איך את מעזה להתלונן, עם כל השפע שיש לך? את שוכבת במיטת בית חולים? את מקבלת טיפולי כימותרפיה? האינך יכולה לדבר? האינך יכולה לשמוע? לראות? כפוית-טובה חסרת בושה שכמוך. לא מגיע לך את מה שיש לך. ההלקאה העצמית הייתה אינסופית. הבעיה (אין עבודה) והפתרון (לנסות לראות את הטוב שיש לי) היטשטשו עד שהפכתי את עצמי לשק חבטות אחד גדול. את לא שווה. את כפוית טובה. יש לך כל כך הרבה דברים להודות עליהם. את לא מעריכה. את חסרת ערך. את לא חושבת שא-לוהים ייקח ממך את הטוב אם לא תעריכי אותו מספיק? שוב ושוב ושוב. זה היה תקליט שבור במוח שלי, שלא נתן לי מנוח.

לא הייתי אחת מאותם וורקוהוליקים שהיו צריכים ללמוד שהמשפחה היא בעדיפות ראשונה. המשפחה שלי כבר הייתה בעדיפות. ידעתי את זה. בטח שעבדתי קשה. לא הייתי אחת כזו שמעגלת פינות, הייתי קפדנית ואכפתית. אבל תמיד ידעתי שהילדים שלי הם הדבר הכי חשוב לי.

כשהבנתי לפני שנים שלא אצליח להוציא גם את עצמי וגם את ילדיי מחוץ לבית בבוקר מבלי להיות בלחץ, שיניתי את הלו"ז שלי כך שאוכל להיות שם באופן מלא (כלומר, במצב רוח מרומם) למען ילדיי בבוקר. מבלי למהר, שלחתי אותם לבית הספר עם ארוחות ארוזות בקפידה, שיעורי בית עשויים במלואם בליווי נשיקת פרידה, פתקים קטנים של חיוביות ואהבה תחובים בתיקים שלהם, והסעות לבית הספר אם פספסו את האוטובוס. רק אחרי ששלחתי אותם בעליצות נוסח דונה ריד, שמתי פעמיי לעבר עבודתי שלי, מפצה על זמן העבודה האבוד בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שכולם היו אכולים, מקולחים, קיבלו סיפור לפני השינה והושכבו לישון, כשאני מוותרת בקביעות על שינה או על זמן עם עצמי במשך שנים.

כשהאורחים שהזמנו בקביעות לארוחות שבת כתוצאה מהעבודה של בעלי במדור הסיוע וההשכלה למבוגרים (הנה לכם עבודה עם תחושת שליחות ומשמעות שהמשפחה שלי יכלה להתחבר אליה) התחילו לפגוע בתחושת הזהות המשפחתית, הפסקנו עם זה, והקפדנו שלפחות ארוחה אחת תוקדש באופן בלעדי למשפחתנו. הבנו שיש צורך בגבולות בריאים ושכהורים, עלינו להגיב לצרכים של ילדינו בנראות ובתשומת לב.

לכן, חלק ממני הופתע מכך שלא כל הילדים שלי נשארו דתיים. מכך שחלק מהם נאבקים עם יחסיהם עם הא-ל. הייתי בטוחה שאנו מעבירים להם את המסורת היהודית נאמנה, בדיוק במינון הנכון של האחריות הישנה והטובה כלפי העבר, חוליה בשרשרת, לצד מנה הגונה של חיזוק האינדבידואליות, העצמיות, והאישיות שלהם. הרגשנו שהיינו הורים אמיתיים, אותנטיים לגבי הפגיעות שלנו, פתוחים לשאלות, אכפתיים ומלאי נתינה. היכן טעינו?

החלק השני לא ממש מפתיע. איננו יכולים לנהל כל פרט ופרט בחייהם של ילדינו. הם התמודדו עם אתגרים ושדים שאנו מעולם לא נתקלנו בהם, לא בבית ולא בעולם החיצון. המציאות שלהם במאה ה- 21 רחוקה מאוד מהבועה הקונסרבטיבית שאנחנו, ילידי דור הבייבי בום, חווינו. לא ידענו עם מה הם מתמודדים עד שזה לא הכה בפרצופנו. לא היינו מוכנים.

אז הנה אנחנו – משפחה גרעינית שברירית, נאחזים זה בזה, מנסים להבין ולהיות שם זה למען זה עם חמלה ואהבה. מסביבנו, במרחק גדול, יש משפחה מורחבת, די מפורקת, מנוכרת-משהו, עם חלומות מנופצים, תקוות רמוסות, חיים שירדו מהפסים, נשמות כאובות ופוחדות. אני יודעת בבירור למי נתונה הנאמנות שלי – לבעלי וילדיי. זה דבר מוחלט. ועם זאת, אני מרגישה כאב רב לנוכח הבגידות והאובדנים בחיי.

אני מוצאת את עצמי יושבת בחצר בביתה של חברה, תוך שמירה על ריחוק חברתי, שופכת את לבי על האובדנים והכאב, על הניכור מהמשפחה המורחבת, על חוסר העבודה והיעדר המטרה, על האומללות חסרת התוחלת, תחושת הנטישה, על היותי יתומה ללא הורים, על תחושת הבדידות והכישלון. הכל יוצא החוצה, הדמעות והזעם נשפכים ללא רסן. חברתי מקשיבה בשקט, אומרת כמה משפטים פה ושם מתוך רגישות והבנה. בסוף אני מפסיקה. אני סחוטה.

"אז את לא מרגישה את א-לוהים בחיים שלך?" היא שואלת. אני נדה בראשי באומללות. "את מרגישה שאבא שלך מת והשאיר כל כך הרבה דברים פתוחים, והוא כבר לא כאן כדי לעזור ולחבק?" אני מהנהנת שוב. "הכאב שלך לנוכח המצב עם המשפחה המורחבת מוצדק, הניכור שלך מהם הוא דרך להגן על עצמך – הם פגעו בך ובמשפחה שלך, אבל עדיין יש חלל גדול, במקום שבו הייתה פעם מערכת היחסים. זה לא כאבי פנטום. זה אמיתי. אבל דעי שא-לוהים איתך". הנהנתי בשתיקה. בטח.

לא הייתי מוכנה לאימייל שקיבלתי למחרת. זה היה מייל מאחת מבני המשפחה המורחבת שלי, מישהי שלא דיברתי איתה שנים. לא הייתי מוכנה לשום סוג של מערכת יחסים איתה. והמייל היה כדלקמן: "קיבלתי את הפתק הבא ממישהו שהתכתבתי איתו. כפי הנראה אותו אדם הכיר את אביך. זה נראה לי חשוב. מקווה שגם את תחשבי כך".

להלן הסיפור שסופר באימייל:

"הכרתי את קרוב המשפחה שלך טוב למדי. ארשה לעצמי לכתוב סיפור אישי שהוא סיפר לי על עצמו. [הוא שאל אותי מה אני לומד ואמרתי לו שאני לומד את מסכת יבמות, שהיא מסובכת וקשה למדי]. הוא אמר שבתום המלחמה, הוא היה שלד מבחינה גופנית ורגשית והטיל ספק בשפיות דעתו. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו, הוא השיג עותק של התלמוד וזה היה במקרה יבמות. הוא פתח אותו והתחיל ללמוד. כשהוא ראה שהוא יכול לעקוב אחרי הדברים – או כפי שניסח זאת ביידיש, "איך הוב זיך גקנט ראוריינטירין [יכולתי להתאפס על עצמי]', הוא ידע שהוא שפוי".

החזקתי את הטלפון שלי בידיי הרועדות, דמעות זולגות במורד לחיי. רק אתמול, בגינה שקטה באמצע שומקום, בכיתי על קרובי משפחתי המנוכרים, על הצורך לקבל ריפוי מאבי שמת צעיר מדי ועל תחושת הריחוק שלי מא-לוהים. אלה היו האנשים וההוויות שחסרו לי בחיי.

והיום, קיבלתי מסר מכל אחד מהם.

האם א-לוהים נמצא בחיי? ועוד איך. ועם כל מה שקורה בעולם המטורף הזה שלנו, הוא לוקח את הזמן להקשיב לכאב שלנו ולשלוח לנו מסרים מתוקים על כך שהוא שם איתנו כל הזמן.