מכירים את הקריקטורות של החתונות בעיירה? נשים תפוחות השרוולים בשמלות מלמלה מורטות נוצות לסעודת המצווה, הכליזמרים עם הווסט והקסקט השמוט על מצח רחב ומקומט משו. ילדי החמד המתבוננים בעינים כלות אחר הנערות המרדדות עלי שמרים וממלאות אותם במיני מתיקה? ואז מגיעה החתונה. הקהילה כולה מתאספת. כולם שרים ומפזזים. בתווך עומדת כלה צנועה וחסודה בשמלה שנתפרה בהרבה דם, יזע ואהבה. החתן עלם צעיר שלא יודע מה העולם צופן בחובו. ועם כל התום והטוהר הם מקימים את ביתם. על אדני ה... על אדני הפשטות. הטוהר. החן. האצילות.

כשאניה ואולג הודיעו על כוונותיהם להנשא בבית הכנסת הגדול, אני כבר ראיתי בעיני רוחי את ההכנות לחתונה. את הריצות בין מכירת כיסויי ראש (שאין כאן), לחנויות לממכר כלי מיטה מעומלנים. מתופרת שמלת כלולות לחנויות לבגדי מעצבים לרכוש גרדרובה חדשה לימות השבע ברכות. ראיתי אותנו מסתובבות, מרוקנות מדפים, גומאות מרחקים כדי לצייד ולאבזר את משכנם החדש.

אניה. אתמול מלאו לה עשרים. בחורה יפה ופיקחת. עיניים גדולות ונבונות ואלף סימני שאלה על העולם. בשיעור הראשון שהיא "נפלה" אצלנו, דיברנו על מהות הנישואין, הקדושה, הקשיים וההתרוממות. סינית היתה לה יותר ברורה. טהרת המשפחה? שיתוף בתחושות? הדדיות? קירבה נפשית ופיזית? נראו לה לא שייכים לקשרים האינסטרומנטאלים שהיא דמיינה עם בן זוגה לעתיד. מהר מאד היא נשבתה בקסם. ולא התאמצתי יותר מידי. היא באה לעוד שבת, ולעוד שיעור, ואז עברה לגור בדירת בנות שלנו. ושמרה שבת. וכשרות. ואימצה סטייל מעורר השראה של מוסקבאית אצילית ומכבדת.

ואז היא החליטה. היא תנשא ליהודי.

אולג. בן עשרים ויומיים. סטודנט מצטיין לביולוגיה. מתמצא בכל. נושא חן ושכל טוב בעיני כל רואיו. החליט הצעיר, כי הוא רוצה לכרות ברית עם אשתו לעתיד, לאחר שיכרות ברית בינו לבין קונו. וכשמעמידים את ערך הנישואין בסולם ערכים של קירבה רוחנית, כנראה שנמצא מתאם חיובי המשפיע על סולם הערכים של המין הנשי.

נקבע התאריך. חתונה קטנה בבית הכנסת הגדול. היא הזמינה שמלה לבנה "בייסיקית" באינסטגרם. הוא ביקש מחבר שיהיה אמון על המוזיקה. היא עיצבה לבד את ההזמנה, והוא ניסה לנקות את יחידת הדיור בה הוא גר. לכבודה. היא ביקשה מחברה שתאפר אותה. הוא הכין לה משחק לכבוד "שבת כלה".

נקבע תאריך. בוטלו ההתרוצציות. ואין "חייבים" ואין שבע שמלות. ולא תריסר מטפחות. אין נדוניה. ואין סטים של תכשיטים, כי "מה נראה לחברים?" יש לה את הכלי מיטה שלה. יש לו את המגבות שלו. ורק מחכים לחופה, כדי לאחד לבבות. נשמות שנפרדו. ירדו לעולם תועות. חיפשו משמעות. רצו אחרי הבלים. מילאו את גופם בקעקועים. עשרים שנה הם רצו, וגמאו מרחקים. כעת, השתוקקו הם לערכים אמיתיים. היא לא הבינה את הצורך בחידוש הגרדרובה, ברכישות של אחד פלוס כאב ראש או בחתונה של כל הקהילה, כשאין הורים עם חשבון ללא הגבלה.

אני, שמתאמצת להנגיש את התרבות הישראלית האמיתית. מספרת בלי סוף על ההווי, הצבע והאופי. משתפת בסיפורים, דוגמאות ובתמונות על הדופק הארצישראלי. נשארתי דומיה. כופפתי את ראשי בכניעה לבת העשרים האצילית. שהיטיבה להבחין בין ערכי לערכי יותר. ואל תבקשו ממני לדווח לכם על דוגמא אישית שדרשה ממני לבחור בסולם ערכים של 'מהות' מול 'שופינג'...

אניה ואולג. צעירים מבוגרים. השאירו אותי עם פה פעור והרבה תובנות. על מוכרח מול צריך. על מהות מול בזבוז. לפני רבות בימים השכילו להבין מה שאנו מבינים רק עכשיו. בתום שלושה חודשי בידוד. חינוך ביתי. ארועים בחצרות, אם בכלל. אפס צרכנות וחישוב מחדש של סולם הערכים שלנו. עוד לפני שמגיפת הקורונה עיטרה אותנו ב"כתר" של משפחתיות, העדפות ומה שבינהם הטיבו הם להבין. כי לא צריך כתר, כדי לכבוש את הפסגה. כדי להקים משפחה. בפשטות ובשמחה.