המגיפה שפוקדת את העולם בימים אלה חשפה כמה אנחנו תלויים, בעיקר בשלושה מישורים. במישור הראשון, המישור הנפשי, אנחנו מגלים לכמה דברים אנו זקוקים כדי להיות מאושרים. כמה חסרים לנו הבילויים, ההנאות, החברים, המניינים, חופש הפעולה ועוד הרבה. גילינו שאנחנו פשוט "משתגעים" לבד או עם המשפחה המצומצמת בבית.

המישור השני, הוא המישור הכלכלי האישי, גילינו שלא חסכנו מספיק, או שהעסקים שלנו לא חסינים מספיק מפני הפסקה ארוכה. גילינו כמה זה חשוב לשמור כסף בצד לתקופות קשות, או אם נרצה לקחת הפסקה ולבחון שינוי קריירה.

המישור השלישי, ברמה המדינית. גילינו שמדינות פשוט לא יכולות לעצור פעילות לתקופה ממושכת. מדינות חוזרות לשגרה ולעבודה מחוסר ברירה כי אחרת אנשים, עסקים וכלכלות שלימות יקרסו.

בעצם גילינו שאנחנו משועבדים להנאות ולתאוות שלנו כדי להיות מאושרים, אנחנו משועבדים לעבודה ולגלגלי הכלכלה מבחינה מדינית.

פרשת השבוע (בהר-בחוקותיי), מדברת על מצוות השמיטה שנוהגת עד ימינו (פרשת בהר בפרט). כל שנה שביעית, העם כולו זונח את הקרקעות ולא מעבד אותן בכלל. בעידן שבו רוב האוכלוסיה תלוי למחייתו בעיקר על חקלאות, זה אומר להשבית את המשק לשנה.

יש הרבה טעמים ונושאים מרתקים סביב זה. אנחנו נתמקד בדבר אחד - בתרגיל מחשבתי: מה יידרש ממני כפרט כדי להרשות לעצמי שנה חופש אחת לשבע שנים? איך אני צריך לחסוך ובמה אמלא את השנה הזו. האם "יש לי חיים" מעבר לעבודה?

מה יידרש מאתנו כמדינה כדי להשבית את המשק לשנה, אחת לשבע שנים? זה כבר תרגיל מחשבתי יותר קשה, דרושה פה הרבה יצירתיות, חיסכון לאומי ופרטני מובנה, מנגנוני אוטומציה ומיקור חוץ ועד הרבה. אם פעם הצליחו לעשות זאת, הרי שהיום עם התפתחות הטכנולוגיה זה בודאי אפשרי.

אז מה עושים בשנה חופש? לומדים, מחכימים, עושים עבודה רוחנית, מתנדבים, עוזרים לזולת, לעניים, לזקנים, לשכנים, מחזקים את קשרי המשפחה הקרובה והרחוקה, מחשבים מסלול לשבע שנים הבאות, עם מטרות בכל תחומי החיים, ובעיקר צומחים ומתכוננים לשש שנים פוריות ויעילות יותר עקב ה"פסק זמן" הזה...

הפרשה מסיימת בדיני עבדים ושמיטה. בעצם רומזת לנו שעל ידי השמיטה אנחנו יוצאים מעבדות.

העם היהודי הביא לעולם את בשורת יום החופש בשבוע, אולי הגיע הזמן לבשורת ה- "שנה חופש כל שבע שנים". זה יכול לבנות לנו חוסן חברתי ולאומי שלא נראה כמותו בעולם... רק תחשבו על זה...

שבת שלום :)