אחרי ששלחתי מאות הזמנות לחתונה, הייתי מאוכזבת מאוד ממכתב התגובה של שירלי ולני גרוסמן* שבו היה כתוב "לא נוכל להגיע". שירלי ולני היו חברים קרובים של הוריי ובצעירותי הם גרו ממש מולנו. איך הם יכולים שלא לבוא?

בכל מוצאי שבת הוריי היו נפגשים איתם ועם חברים אחרים, כולם ניצולי שואה, למשחק קלפים ידידותי, מלווה בקפה ועוגה. משפחת גרוסמן התפללו אתנו באותו בית כנסת והתארחו בסוכה שלנו מדי שנה. אמא שלי ושירלי בילו את ימי שבת אחר הצהריים בהליכות ארוכות ביחד. אחרי שנישאתי ונולדו לי תאומים, התאוששתי אצל אמי, תחת טיפולה האוהב, ושירלי קפצה לעיתים תכופות כדי לעזור בהאכלות היומיות.

למה שלא יגיעו לחתונה?

נכנסתי למכוניתי ונסעתי אליהם, נחושה בדעתי לשכנע אותם לשנות את דעתם. שמעתי ששירלי חולה אבל לא ידעתי כמה חמור מצבה. היא נראתה חלשה ומדוכאת.

אחרי השיחה הראשונית על הא ודא, התחלתי להסביר את רגשותיי. "איך אתם יכולים להפסיד את החתונה הזו? אתם מכירים אותי מאז שאני ילדה. הייתם חברים של ההורים שלי מאז ומתמיד. מי צריך להיות שם אם לא אתם?"

“אני לא יכולה, אני פשוט לא מסוגלת", השיבה שירלי בטון מלא ייאוש. 

"בבקשה", התחננתי. "את שייכת לשם". 

שירלי הנידה בראשה בשעה שלני ישב לצידה והחזיק בידה. ואז היא הסבירה לי את הסיבה, שופכת אור על פיסת היסטוריה משפחתית שלא הייתה ידועה לי קודם לכן. 

שירלי הייתה חודשים בגטו לודג' ולאחר מכן שנים במחנות ריכוז, כולל אושוויץ. במהלך כל השנים הללו, היא השתמשה בכל פיסת אנרגיה גופנית ומנטלית על מנת להישאר בחיים. היא שרדה למרות הגטו, הרעב, עבודות הכפייה והסלקציות, וכל הזמן ראתה מאות אלפי אנשים מתים או מוצאים להורג. היא צפתה בשעה שבני עמה נורו ליד בור ריק ואז מילאה הוראות ושפכה עפר על קבר האחים, נחרדת לראות את האדמה התחוחה רוטטת מהגופות הזזות עדיין מתחת לפני השטח. 

היא עדיין שמרה על הרצון לחיות אחרי שראתה אדם שאיחר למשמרת נקרע לגזרים על-ידי כלבי הרועה הגרמני שאולפו במיוחד להרוג. היא שמרה על הרצון לחיות למרות שהוכרחה להעביר את גופתו של ילד צעיר שהכירה עוד מעיר הולדתה, מחבית מי קרח ששם הונח לקפוא למוות בשער המחנה כדי שכולם יראו את גופתו בשעה שיצאו לעבודה בבוקר וחזרו למחנה לקראת ערב. 

שירלי שרדה את כל זה, אולם היום היא שוב עמדה בפני הכחדה. הסרטן השתלט על גופה והפעם היא ידעה שמלאך המוות ינצח. 

שירלי הרגישה שגופה בוגד בה. הגוף שלא נכנע לאכזריות הממארת בברגן בלזן עמד עכשיו לוותר.

ושירלי לא הייתה אחת שמרימה ידיים בקלות.

הבגידה הזו – גופה שנכנע למחלה – גרמה לה בושה. האויב הזה, הסרטן, היה אויב שלא יכלה לנצח. לא משנה כמה התריסה כנגדו, עד כמה חזק היה רצונה לחיות, שירלי ידעה שאחרי כל השנים שהייתה במחנות ריכוז וכל מה שהייתה עדה לו, סופה קרב. הידיעה שגופה עומד להיכנע למרות רצונה העז לחיות הייתה יותר משיכלה לשאת. היא לא היתה מסוגלת לבוא לחתונה במצב זה.

שיחה קשה זו עם שירלי הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי ניצול שואה מדבר על המאבק שלו עם עצם היותו בן-תמותה ולא היו לי מילות נחמה להציע לה. אולם דבריה אפשרו לי להבין לבסוף משהו על אבא שלי, משהו שחמק מעיניי במשך עשרות שנים.

אבי היה ניצול שואה. בגיל 15 הוא כבר עבד עבודות כפייה לצד אלפי יהודים פולנים אחרים. הוא נלכד על-ידי הנאצים כיוון שהוא צעד קדימה כשחיילי האס.אס. פרצו לביתו בחיפוש אחר אחיו הגדול, זאב. ברצותו להגן על אחיו, אבא שלי תפס את מקומו.

לעולם לא אבין מה ביחסים של אבא שלי עם אחיו זאב נתן לו את האומץ לתפוס את מקומו באותו ליל אימים ב- 1940. אולם הביקור שלי אצל שירלי נתן לי רמז לגבי מה שאבא שלי עשה 35 שנה קודם לכן. 

גדלתי בעיירה קטנה שלא הייתה בה מדרשה או אולפנה, אז למדתי בבית ספר תיכון בברוקלין. היציאה מהעיירה כדי לקבל חינוך יהודי פירושה היה לבלות את כל השבוע הרחק מהבית ולחזור הביתה רק בסופי שבוע.

שישי אחר צהריים אחד כשחזרתי הביתה, נכנסתי והופתעתי ושמחתי לראות שיש לנו אורחים. אבא שלי ישב על הספה ודיבר עם אחותו בלה ואחיו מרדכי. היה יוצא דופן בשישי אחר הצהריים, יום שבת בדרך כלל היה היום שבו הם נהגו לבקר זה את זה. לא הקדשתי לכך מחשבה והתיישבתי ליד אבי. שמתי לב שיש לו זיפים על פניו, והנחתי את כף ידי על לחיו.

"מה, אבא, החלטת לגדל זקן?" שאלתי בהפתעה.

לפתע, הרושם הראשוני שהיה לי לגבי האורחים התחיל להשתנות. פניתי והתבוננתי בדודי ביתר קפידה וראיתי שגם לו היו זיפים על פניו. הסתכלתי על דודתי וראיתי שהיא אמנם ישובה על הספה, אולם בניגוד למושב שבו אני ישבתי, לא היו על הספה כריות. דודה בלה ראתה את המבט המעורער על פניי והנידה בעדינות בראשה, מניחה לאמת לחלחל למחשבותיי התועות והמשתוללות בראשי.

הבנתי שדודי זאב נפטר וכולם יושבים שבעה. ואבא שלי לא סיפר לי.

אחרי כל הזוועות הפיזיות, הפסיכולוגיות והרגשיות שסבל הדוד זאב בשואה, לא נותרו בו הכוחות להתמודד עם מחלה סופנית. בניגוד לאותו לילה ב- 1940, אבא שלי היה חסר אונים ולא יכול היה להצילו.

לעולם לא אדע בוודאות מדוע לא סיפרו לי הוריי על מות הדוד וחיכו שאגלה זאת בעצמי. אולם הביקור אצל שירלי, כששמעתי את התבוסה בקולה, העניק לי הצצה קטנה למה שהיה אולי הרציונל של הוריי כששמרו על שתיקה.

המוות היה בעיניהם בלתי נתפס. האויב ניצח בסופו של דבר. 

לזכרו של אבי, יששכר דב בן יעקב, ביום השנה ה- 12 למותו.