למרות שבורכנו בארבעה ילדים, בעלי ג'יי ואני תמיד חשנו כאילו המשפחה שלנו עדיין לא שלמה. אחרי כמה הפלות מאכזבות, שקלנו ברצינות לשמש כמשפחת אומנה או לאמץ ילד. כשילדינו גדלו ופרחו מהקן - לבית הספר או לעבודות, והתפזרו ברחבי המדינה, ג'יי ואני לא היינו מוכנים עדיין להתרוקנות הקן. השקט הפתאומי בביתנו הריק היה מעיק, והתגעגענו לחיוניות, לרעש, לצחוק ולבלגן שרק ילדים יכולים להביא עמם.

כיוון שאנו נראים ומרגישים צעירים יותר מגילנו, האמנו שעדיין יש לנו יכולת להיות הורים לילד נוסף. התחלנו לשקול ברצינות לאמץ ובילינו שנתיים במחקר מעמיק על כל התהליך. גילינו קבוצת תמיכה מקוונת להורים כמונו בשם GAARP, שתוארה כ"פורום להורים מאמצים או מאמצים לעתיד מעל גיל 40, שמתכננים להיות הורים מאמצים בשנותיהם המבוגרות". עם למעלה מ- 2,000 חברים, שמחנו שאיננו היחידים בעלי יוזמה לא קובנציונלית זו, למרות התגובה הסקפטית של חלק מבני המשפחה וחברינו.

בתום תהליך של מחקר אינטנסיבי, מצאנו לבסוף סוכנות אימוץ בעלת מוסר גבוה, שהמטרה המרכזית שלה הייתה למצוא משפחות מאמצות לילדים גדולים יותר, לא רק לתינוקות הבריאים (לרוב בנות) שרוב האנשים רצו. הם שלחו את העובדת הסוציאלית שלהם לפגוש אותנו. קיבלנו אישור והחלטנו לאמץ ילד אתיופי בן 6 בשם אבי. ברגע שראינו תמונה של פניו הקטנות והמתוקות, עם שתי שיניים קדמיות חסרות, הרגשנו שהוא נועד להיות הבן שלנו.

מסע האימוץ שלנו היה ממושך וכרוך בעבודת ניירת מסובכת, עם עיכובים מתסכלים בזה אחר זה. האם היו לנו ספקות לאורך הדרך? בוודאי. ג'יי ואני דיברנו במשך שעות. האם זו ההחלטה הנכונה בשלב זה בחיינו? חבר אחד ניסה לשכנע אותנו לשים בצד את כל הרעיון, ורמז שבגילנו עלינו לשקול במקום זאת הפלגת תענוגות וטיולים לארצות רחוקות. עם זאת, למרות הספקות והפחדים, הרגשנו מחויבים להמשיך בתהליך. ידעתי שלא משנה מה - אם לא נאמץ את אבי, תמיד נתחרט על כך.

קבוצת התמיכה שלי כללה משפחות אחרות שאימצו ילדים גדולים יותר. משפחות אלה הגיעו מרקעים שונים, אולם כולן האמינו שאלוהים ייעד להם את הילדים המאומצים שלהם. מיילים נשלחו הלוך חזור מאוחר לתוך הלילה, כששאלותיי מלאות החרדה מקבלות מענה מרגיע שרק אלה שהיו שם ועשו זאת יכולים לספק. בסופו של דבר הגיע המסע הארוך והמטלטל שלנו לסיומו. האימוץ הושלם וביום בהיר אחד אחר הצהריים, פגשנו את אבי, חיבקנו אותו וידענו שהוא שלנו. הספקות והפחדים שלנו נמסו בשמש החמימה.

חיים אחרים

החיים היו שונים מאוד מאותו רגע ואילך, גם לנו וגם לו. ילדים מאומצים גדולים יותר מגיעים עם מטען מעברם ואבי לא היה יוצא דופן מבחינה זו. האימוץ שלו היה ללא ספק הדבר המאתגר והמלחיץ ביותר מבחינה רגשית שעשינו אי פעם, אולם בה בעת, גם הדבר המשמעותי, המתגמל והמופלא ביותר שעשינו. היו כל כך הרבה דברים שהיה על אבי ללמוד, אולם הוא היה פיקח וסקרן ואנחנו למדנו יחד אתו לבנות את הקשר בינינו כמשפחה.

לעיתים קרובות אנשים אומרים לנו איזו מצווה גדולה עשינו בכך שסיפקנו לאבי בית אוהב. אנו מרגישים שגם הוא העניק לנו מתנה נדירה, את ההזדמנות להזיז לאחור את מחוגי הזמן. לפתע שוב הרגשנו כמו הורים צעירים, הולכים לאסיפות הורים ומשחקי כדורגל, עוזרים בשיעורי הבית, מקריאים סיפורים לפני השינה, שרים "המלך הגואל" ו"שמע ישראל" ביחד.

לא היינו בטוחים אם אבי יהודי מלידה, אולם ידענו שהוא נימול בהיותו בן שבוע. כיוון שרצינו שיתקבל באופן מלא וללא שאלות על-ידי הקהילה האורתודוקסית שלנו, החלטנו שהוא יעבור גיור הלכתי. הצעד הראשון בתהליך היה הטפת דם ברית במשרדו של הרופא/מוהל. השלב השני בתהליך - טבילה במקווה - היה מהנה הרבה יותר. אבי אהב את המקווה - (היי, בריכת שחייה קטנה!) - והרגיש מאוכזב שהוא לא יכול היה להמשיך להשתכשך בה לזמן רב יותר.

מהר מאוד הוא התרגל ללכת אתנו לבית הכנסת בשבת, להשתתף בקידוש שלאחר מכן, ואפילו לאכול את ההרינג הכבוש המסורתי עם קרקרים. רשמנו אותו לבית הספר היהודי המקומי ומהר מאוד הוא למד לדבר עברית שוטפת, טוב יותר מאתנו.

עם זאת, היו גם בעיות. עם כל כך הרבה שינויים שהיה עליו להסתגל אליהם תוך זמן קצר, אבי נהיה מתוסכל בקלות כשלא יכול היה לקבל את מה שרצה. הוא התיידד עם כמה חברים, אולם נהג באגרסיביות כלפי ילדים אחרים שלא הסתדר עמם. לבית הספר הייתה מדיניות נחרצת של היעדר אלימות, אז אבי הושעה לעיתים קרובות. לאחר שפעם הרים כיסא והשליך אותו על חבר לכיתה, נקראנו למשרד המנהלת כדי לראות איך אפשר לסייע לאבי. המנהלת עצמה הייתה משוכנעת שיש לו ADHD והתעקשה שריטלין הוא התשובה. אחת המורות שלו הציעה לקחת אותו לפסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים שעברו טראומה. הוא העביר לאבי סדרת מבחנים והמליץ על טיפול תרופתי שיסייע להרגיע אותו כך שיהיה פחות אגרסיבי. הוא גם החל ללכת למטפלת רגשית כדי להתמודד עם מטעני העבר. היא השתמשה הן בטיפול במשחק והן בטיפול באמנות, וליבנו נשבר כשזו הראתה לנו ציור שאבי צייר, של אמו הביולוגית (אותה זכר במעורפל), אישה שדמעות זורמות על לחייה.

תודה לאל, בסוף השנה הראשונה בבית הספר, התנהגותו האלימה של אבי פחתה בצורה משמעותית ובמהלך הקיץ גמלנו אותו מהתרופות, למרות שהוא המשיך ללכת לטיפול למשך שנה נוספת.

במהרה הבנו שאנשים נוטים ללטוש בנו עיניים - ילד צעיר שחום-עור, עם זוג לבן מבוגר מספיק שיהיו הסבא והסבתא שלו. אולם אבי, ילד שובה-לב ויפה-תואר, התקבל בהדרגה לקהילה שלנו. ג'יי ואני למדנו איך זה להיות נונקונפורמיסטים, בתור משפחה בין-גזעית, והפכנו מודעים ורגישים יותר לגזענות.

בביקור בבית כנסת אתיופי לרגל חגיגת הגעתו של ספר תורה חדש לקהילה שלהם, ג'יי ואני הבנו איך זה מרגיש להיות במיעוט, האנשים הלבנים היחידים בתוך קבוצה גדולה של אתיופים.

אבי בעצמו למד במהרה להתמודד עם עלבונות גזעניים. כשילד קרא לו "כושי", אבי הגיב מיד, "ואתה גבינת קוטג'!"

היה גם קצת הומור במצב. פעם כשדיברנו על בחירות נכונות של מזון, ציינתי שלחם חום ואורז חום הם בריאים יותר מאשר אורז לבן ולחם לבן. "גם אני חום אז גם אני בריא יותר!" קרא אבי בשמחה.

בדיוק כפי שאבי התרגל לתרבות שלנו, אנו מנסים לשלב כמה אלמנטים מהתרבות שלו בחיינו. התיידדנו עם שתי אחיות אתיופיות מתוקות מהשכונה שלנו. למדתי להכין אוכל אתיופי (תודות לסרטונים ביוטיוב), למרות שהקו האדום שלי הוא עדיין ברברה, תבלין חריף דומה לפלפלי חלפינו. כשאבי היה מספיק גדול כדי להבין, סיפרנו לו על חלומם בן ה- 2,500 שנים של יהודי אתיופיה לשוב לישראל, האומץ שנדרש מהם לצאת למסע הארוך והקשה ודבקותם באמונה שבית המקדש עדיין קיים בירושלים.

יום אחד אחר הצהריים אבי ואני חלפנו על פני פח אשפה ברחוב שלנו, שם הוא הבחין בדוב פרווה ענק שהיה מונח עליו. עיניו התרחבו בפליאה. "מי זרק את הדובי היפה הזה?" הוא שאל, המום.

“אולי הילד כבר לא רצה אותו יותר כי הוא כבר גדול?", הצעתי.

"אז למה ההורים שלו לא אימצו ילד אחר, כמו שאת ואבא אימצתם אותי?"

לרגע הייתי המומה. אבי מודע בהחלט לעובדה שהוא ילד של סיבוב שני, אולם לא היה לנו מושג כמה התהליך הזה טבעי מבחינתו. הצלנו את דוב הפרווה, שהיה נקי לחלוטין ובמצב מצוין. אולי ברמה מסוימת אבי הזדהה עמו. מישהו אחד כבר לא רצה אותו, אבל הוא בהחלט רצה! למרות שזה דוב ענק ותופס המון מקום בחדר שלו, הוא ישן עמו מדי לילה. הדוב הוא בדיוק בגודל המתאים כדי למלא את הלב שלו, בדיוק כפי שאבי מילא את הלבבות שלנו.