אני מתנצל מראש בפני דוברי האנגלית הקוראים מאמר זה, מפני השעמום הצפוי בקטע הראשון. אני פשוט צריך להציג אישיות שאינה כל-כך מוכרת לדוברי העברית, למרות היות בעל אישיות זו – מן המפורסמים בעולם כולו. כוונתי, כמובן, לילד בשם ''צ'רלי בראון'' (שבארץ בעיקר מכירים את הכלב שלו סנופי...).

הוא נודע לכולם מהקריקטורה הקרויה על שמו, ובה אמנם מוצגים רק ילדים – אבל ילדים שסובלים מכל הבעיות אשר גם מבוגרים סובלים מהם. צ'רלי בראון, לדוגמא, תמיד רואה את הצד השלילי של החיים. הכל שחור ומדכא, וכל התקוות המתעוררות מזמן לזמן – מוצאות את סיומן העגום במהירות שלא היתה מביישת מטוס קרב.

אז בקריקטורה הספציפית עליה נדבר כאן, יושב לו צ'רלי בראון ומאזין לדברי חבירו ליינאס, ילד חמוד ומלא חן. וכך מדקלם ליינאס: ''דברים טובים אינם נשארים לתמיד..., חבל אמנם שזה ככה, אבל בסוף אפילו המצבים הטובים ביותר נגמרים...''.

'מתי המצבים הטובים בכלל מתחילים'? יא' חביבי (סליחה על הסלאנג), הם כבר התחילו!

חושב צ'רלי בראון דקה, ואז שואל: 'מתי המצבים הטובים בכלל מתחילים'? ....

יא' חביבי (סליחה על הסלאנג), הם כבר התחילו! למה ליינאס נהנה עד הגג, מתענג עד עמקי לבבו על טיבם וטובתם של הזמנים שהגיעו אליו, ומצטער רק על כך שהזמן נגמר? למה צ'רלי בראון, שהיה באותו מצב ממש, לא תפס בכלל שיש כאן ממה ליהנות, ורק חיכה שהזמנים הטובים כבר יתחילו?

אינני מצפה לתשובה, כי שאלה זו – שאלה רטורית היא. ככה זה אצל אנשים. יש כאלה שגם בזמנים הטובים, מחכים רק שכבר יתחילו להם הזמנים ה'טובים'! וזמנים הללו בוששים מלבוא, הם אף פעם לא מגיעים, תמיד איזה משהו מפריע.

ויש גם כאלה אנשים שיודעים לחיות את ההווה וליטול הימנו מלא חפניים עונג, והם כל כך עסוקים בשמחת החיים שזכו להם – שאין להם פנאי להרהר אודות העתיד. לא כי אין על מה לדאוג, אלא כי אין זמן, קסם ההווה מושך מדי.

אתה מכיר בני אדם המשתייכים לסוג הראשון? (גם זו שאלה רטורית, בטח שכן, כולנו מכירים אותם). האם יש לך גם חברים מן הסוג השני? (זו כבר שאלה אמיתית – אלה נדירים יותר!)

לאיזה סוג אתה משתייך?

אז בפעם הבאה שאתה מרגיש 'מדופרס' על מצבך הנוכחי, ורוצה לעשות משהו יעיל, נסה נא את הניסוי הבא.

כתוב מכתב לצ'רלי בראון, כתגובה על המשפט שלו שצוטט לעיל. גנוז מכתב זה במקום בטוח.

ואחרי שעתיים מנוחה וכוס תה צמחים, קרא בקול את המכתב שכתבת. וירווח לך!