המשוררת זוכת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם כך: "לַבָּז אֵין שׁוּם טְעָנוֹת כְּלַפֵּי עַצְמוֹ. מוּסַר כְּלָיוֹת זָר לַפַּנְתֵּר הַשָּׁחֹר. דָּג הַפִּירַנָה לֹא מְפַקְפֵּק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו. נְחַשׁ הַפַּעֲמוֹנִים מְקַבֵּל אֶת עַצְמוֹ לְלֹא סְיָג. אֵין בַּנִּמְצָא תַּן עִם בִּקֹּרֶת עַצְמִית. הָאַרְבֶּה, הַתַּנִּין, הַשַּׂעֲרוֹנִית, וּזְבוּב הַבָּקָר, חַיִּים כְּמוֹת שֶׁהֵם חַיִּים וּמְרֻצִּים מִזֶּה".
השיר הזה מתאר איך הבריאה כולה מתנהלת סביבנו כמעט בלי שאלות מוסריות. בפרשת בראשית נאמר שוב ושוב "וַיַּרְא אֱלֹוקים כִּי-טוֹב". זה קורה אחרי בריאת הים והיבשה, היום והלילה, החיות והצמחים. הם כולם נבראו, וזהו. זה טוב. מעכשיו והלאה הם ממלאים את תפקידם בעולם. אבל פעם אחת לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב": אחרי בריאת האדם. כי זה כבר סיפור אחר, מורכב יותר. האדם נברא בצלם אלוקים, יש לו בחירה חופשית ואחריות רבה לגורלו הפרטי ולגורל העולם כולו. יש לו גוף ונשמה, יצרים טובים ורעים, והוא נידון למאבק בלתי פוסק. מפרשת בראשית ועד היום – בידינו הדבר. בשונה מהזבוב והדג, האדם יכתוב על עצמו האם "כי טוב" או "כי רע". זו הבחירה שלנו.