פרשת ויקרא עוסקת ב"קרבן עולה ויורד", שנקרא כך משום שיש בו שלוש רמות, שנקבעות על פי יכולתו הכלכלית של האדם הבא להקריב את הקרבן: אדם עשיר יביא בן בקר; אדם בינוני יביא עוף; ואדם עני יביא סולת.

אדם עשיר לא הורשה להביא קרבן בעל ערך נמוך יותר. מכאן אנחנו רואים שהאלוקים לא שופט את כולם לפי אותם קריטריונים. ממי שזכה ביכולת טבעית גדולה יותר, הוא מצפה ליותר. שהרי אם לא כן, לשם מה העניק לו ה' את המשאבים האלה?

מן הצד השני של אותה המטבע - אדם עני לא הורשה להביא קרבן יקר. מכאן לומדים, שלמרות שאנחנו שואפים להתקדמות, אנחנו חייבים להיות ערים למגבלותינו, ולא לדחוק את עצמנו באופן לא ריאלי.

כדי להדגיש את הרעיון הזה, מתאר הפסוק (ויקרא ב, א) את מי שמביא קרבן סולת בביטוי "ונפש כי תקריב". התלמוד מסביר שלמרות שקרבן הסולת הוא זול, עבור העני הוא משמעותי בהחלט – והאלוקים מחשיב זאת כאילו הקריב את נפשו!

אסור לנו להביט בזלזול על הישגיו של הזולת, ככל שהם נראים בעינינו קטנים, מכיוון שבכל רמה שבה אנחנו נמצאים, האלוקים מצפה מאיתנו רק ... לעשות כמיטב יכולתנו.