פרשת פקודי מספרת לנו על בצלאל, האיש שפיקח על תכנונו ובנייתו של המשכן. משמעות השם בצלאל ברורה: "בצל הא-ל". השם הזה מרמז על יכולתו הארכיטקטונית, שנבעה מתוך הבנת הקוד שבו שילב הקב"ה את אותיות השפה העברית בבריאת העולם.

חוכמתו הגדולה של בצלאל מתוארת על ידי התלמוד באירוע הבא: משה רבנו נתן הנחייה לבנות את ארון הקודש, ואחר כך לבנות את המשכן כבית לארון. אבל בצלאל הבין, שמכיוון שהארון הוא החלק החשוב ביותר, יש לבנות תחילה את המשכן, על מנת שיעמוד מוכן לקלוט את הארון.

כך, פעל בצלאל בדרך מקבילה לבריאת העולם, אשר בה קדמו כל הצמחים ובעלי החיים לאדם – כדי שהעולם כולו יהיה מוכן לקבל את פני המין האנושי, נזר הבריאה.

אנחנו מזכירים את הרעיון מדי ליל שבת בשיר "לכה דודי", שבו אנחנו אומרים: "סוף מעשה במחשבה תחילה" – מה שנעשה בסוף, הוא למעשה הראש והראשון במחשבה.

וזהו לקח חשוב לחיים. אדם צריך לדעת מה מטרתו הסופית, עצם תכליתם של חייו – ורק אז יקבלו כל מעשיו משמעות ותכלית. לכן חשובים כל כך לימודי החוכמה: אם נמשיך הלאה, מתוך תקווה שהדברים יתבהרו בהמשך הדרך, נבלה המון זמן – ואולי אפילו את כל חיינו – בהקמת מבנים מסובכים וחסרי משמעות.

אז בואו נעלה את 'לימוד מטרת החיים' אל ראש סדר העדיפויות שלנו, כי אחרת, כמו שאומרים, "מי שאינו יודע לאן פניו מועדות... לא יגיע שמה לעולם".