פרשת ויחי מצטטת את בקשתו של יעקב, שכאשר ימות, הוא רוצה להיקבר "בקברי אשר כריתי לי" – בהתייחס למערת המכפלה בחברון. האמירה הזאת תמוהה, משום שחלקת הקבר נקנתה במקור על ידי אברהם, ויעקב חי במצרים במשך 17 השנים האחרונות – אז למה התכוון יעקב במילים "אשר כריתי"?

המדרש מסביר שהמלה "כריתי" משמעותה גם "ערמתי". חלקת הקבר הייתה שייכת גם ליעקב וגם לעשיו אחיו. מתוך מודעות לערכה הנצחי של המערה, רכש יעקב את החצי השני מעשיו – בתמורה לערימה של כסף – כל העושר שיעקב צבר במשך עשרים שנות מגוריו אצל לבן.

כאן מתעוררת שאלה נוספת: למה נאלץ יעקב לתת את כל כספו עבור חלקת הקבר? האם חצי מהכסף לא היה מספיק כדי לשכנע את עשיו למכור?

התשובה היא שבמשך 20 השנים שבהן גר יעקב בבית לבן (אשר אליו ברח מפני כעסו של עשיו), נמנעה ממנו האפשרות לקיים שתי מצוות חשובות: כיבוד הורים וחיים בארץ ישראל. בכך שוויתר על כל ההון שצבר במשך עשרים שנה אלו, הוכיח יעקב שלכסף אין כל ערך בעיניו, לעומת ערכן הנצחי של המצוות.

זוהי רמה מדהימה של נאמנות יהודית, והיא יכולה לשמש דוגמא עבור כל הדורות הבאים ששואפים לשמור אמונים לערכים היהודיים. זוהי שאלה חשובה שכל אחד מאיתנו צריך לברר: בסופו של דבר – כמה שווה היהדות בעינינו?