פרשת ויירא מספרת על מלאך – מחופש לנווד – שבא אל אברהם ושרה, כדי לבשר להם שהם עומדים לזכות סוף סוף בבנם המשותף הראשון. הייתה זו הפתעה גדולה, בהתחשב בכך שאברהם היה בן 99 ושרה בת 90.

בתגובה טבעית למדי לבשורה המהממת הזו, שרה צוחקת בחוסר אמון.

התלמוד אומר שצחוקה של שרה היה טעות. היא הייתה צריכה לענות: "אמן, כן יהי רצון" – משום שכשמישהו מברך אותנו, אף פעם אסור לנו לזלזל בכך.

אנחנו לומדים את העיקרון הזה מסיפור מופלא שאירע לרבי ישמעאל, הכהן הגדול בבית המקדש, כשנכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים. שם, נראה אליו הקדוש ברוך הוא בעצמו וביקש מרבי ישמעאל שיברך אותו (ראוי לציין, שרבי ישמעאל בירך אותו שרחמיו יכבשו את כעסו)! ואם מלך מלכי המלכים בורא כל העולמות רוצה בברכת בשר ודם… אנו יכולים ללמוד את העיקרון, שלא להקל ראש בברכתו של אף אדם, יהיה מי שיהיה.

אז מהי התגובה הנכונה לכל מי שמברך אותנו בבריאות טובה, בילדים או בהצלחה? עלינו להאמין ביכולתו של כל אדם להיות צינור שיוליך אלינו את ברכת האלוקים. ובהתאם לכך, נענה לו בחן ובהכרת-תודה: "אמן," ונוסיף: "תבורך גם אתה מאת ה'".