התלמוד אומר שמשה כתב, לפני מותו, שלושה-עשר ספרי תורה – האחד נשמר בארון הקודש, והאחרים חולקו בין שנים-עשר השבטים. הייתה זאת דרך מחוכמת להבטיח את מקוריותו ודיוקו של טקסט התורה, כך שכל העותקים בעתיד יוכלו להיבדק מול הספרים המקוריים שנכתבו בידי משה.

מעניין שפרשה זו מונה את האחרונה בתרי"ג (613) המצוות – שכל אדם מחויב לכתוב עותק משל עצמו לספר התורה. אפילו אם מישהו ירש ספר תורה, הוא עדיין חייב לכתוב אחד משלו.

המפרשים מסבירים, שהיום אנחנו מקיימים את המצווה הזאת ברכישת ספרים תורניים – כדי ליצור סביבה בעלת תכנים שמעודדים לימוד תורה.

ובכל זאת, יש כאן רעיון עמוק יותר. המצווה שכל אחד צריך לכתוב ספר תורה, אומרת שעלינו להפנים את התורה. לפתח קשר רגשי עם התורה, כך שמחשבותינו ופעולותינו יעברו תמיד דרך מסננת התורה. מאז ומתמיד סיפקה התורה ליהודים גישה והשקפה בכל תחום, מחיי נישואין ועד לעסקים, בעת אסון ובשעת שמחה.

כפי שכותב הרב עמנואל פלדמן:

"מעל לכל הסיבות הטובות וההגיוניות, התורה היא קשר מסתורי שמחבר בין עם ישראל לאלוקיו, שעל ידו הם מתקשרים ומשפיעים, ושבאמצעותו שומר האלוקים את בריתו עם עמו לקיים אותם ולהגן עליהם.

כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו לא לומדים טקסט מופשט וארכאי מהעולם העתיק. אנחנו לומדים את הדרך שבה האלוקים רוצה שנחיה על האדמה הזאת... (אנחנו) למעשה עסוקים בגילוי מהות היהדות, שהיא בעצם, מהותנו אנו..."