בפרשת עקב מופיעה המצווה המיוחדת לאהוב את הגרים. לגרים יש סטאטוס מיוחד בחיים היהודיים, משום שעשו צעד קשה - עזבו את סביבתם המוכרת, וקשרו את גורלם עִם עַם ישראל.

רבים מאבותינו הראשונים – אברהם, שרה, רבקה, רחל – היו גרים! גם חכמי התלמוד שמעיה ואבטליון היו גרים. כך גם אונקלוס, שחיבר את התרגום הארמי לתורה המודפס כיום כמעט בכל חומש.

מדוע דורשת מאיתנו התורה להתנהג יפה במיוחד לגרים? המפרשים מסבירים שליהודי, שנולד כיהודי, יש קרובים שיגנו עליו; לגרים אין, וזה הופך אותם לפגיעים במיוחד.

אבל ברובד עמוק יותר, הקב"ה עצמו מגן ישירות על הגרים. לכן מְצַוָה פרשה זו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בדיוק כפי שה' הגן עלינו והציל אותנו ממצרים, כך הוא מגן גם על הגרים.

על פי הקבלה, לגרים יש שורש נשמה יהודי, והם עמדו יחד עם בני ישראל למרגלות הר סיני. נאמר שלמרות שאומות העולם בכללן דחו את התורה, היו אנשים באומות הללו שרצו לקבל אותה על עצמם, ונשמותיהם של אותם אנשים מופיעות בכל דור כגרים.

הרעיון הקבלי הזה, שגרי כל הדורות היו נוכחים במעמד הר סיני, מסביר גם מדוע אחד התנאים הבסיסיים לגיור הוא התחייבות לשמור את תרי"ג המצוות – בדיוק כפי שהתחייבו בני ישראל לפני קבלת התורה.