פרשת פנחס מספרת לנו על מעשה גבורתו של פנחס, שיצא עם חרב בידו להציל את עם ישראל ממגפת חוסר הצניעות. כאשר דרש הרגע פעולה נועזת, פנחס היה שמח ונכון לצעוד קדימה.

בהמשך הפרשה, מצווה ה' על האדם אשר יירש ממשה את תפקיד הנהגת עם ישראל. באופן מפתיע, אין זה פנחס הגיבור. גם לא גיבור אחר, כָּלֵב, שֶׁמחה באומץ כאשר קראו המרגלים לא להיכנס לארץ ישראל.

במקומם, יהושע הוא שנבחר לרשת את משה. מדוע?

התלמוד מסביר שגדולתו של יהושע הייתה בכך שעמד לצדו של משה יום אחר יום. לא, יהושע לא גילה שום גבורה מדהימה שזיכתה אותו בכותרות העמוד הראשון. אבל, בדרכו השקטה והעקבית, הציב יהושע בראש סדר עדיפויותיו את קרבת ה', ספיגת חוכמה יהודית, ועשיית כל מה שביכולתו כדי לעזור לאחרים לעשות את אותם דברים. למעשה, התלמוד מספר שיהושע הקדים לבוא מדי יום לבית המדרש – כדי לסדר את הכיסאות!

תחשבו על זה: דווקא מעשי המסירות הצנועים האלה, הם מה שה' הכי מעריך, יותר מגילויים דרמטיים של אומץ וגבורה. מורים, משרתי הציבור, הורים מסורים – אלה הם הגיבורים היהודיים האמיתיים של העבר, ההווה והעתיד.