פרשת בלק מספרת לנו על הפגישה בין עם ישראל למואב במדבר. מלך מואב רוצה לבצר את עוצמתה של ארצו, אז הוא שוכר נביא בשם בלעם שיקלל את עם ישראל.

השאלה היא: אם מלך מואב רוצה להתחזק, למה שלא יבקש ברכה עבור מואב. למה הוא שוכר את בלעם כדי לקלל את עם ישראל?

ובכן, יש שתי דרכים להתקדם בעולם: דרך אחת היא לבנות את עצמך, אבל היא דורשת המון עבודה ומשמעת. הדרך השנייה היא "להוריד" את האחרים.

כולנו ראינו דברים כאלה: מישהו מהצוות מרגיש שלא מעריכים אותו מספיק, אז הוא מתחיל לזלזל בהישגיהם של האחרים – מה שכביכול משפר את מעמדו בהשוואה אליהם.

מעניין להיווכח שאותה דינמיקה בדיוק עומדת בשורש האנטישמיות. בטרם ניתנה התורה, בנו בני האדם את חייהם על פי מושגים סובייקטיביים של טוב ורע, נכון או לא נכון. אבל בהר סיני התברר לַכול שיש אלוקים אחד שקבע נורמות מוסריות לאנושות.

מאותו רגע, עם ישראל הפך להיות 'קולט הברקים' שנשלחים על ידי כל אלה שמתנגדים למסר המוסרי. זה מזכיר כיתת בית ספר שובבה, שבה 'יורים' כל הילדים כדורי נייר לעוסים באוויר, חוץ מילד אחד. יתר הילדים מציצים בו ויודעים שהם צפויים לנזיפה או לענישה. הם ינסו לסלק או להכשיל את הילד הטוב, ובכך הם חושבים שיצילו את עצמם.

התלמוד מציין גם שהמלה "סיני" קרובה בצלילה למלה "שנאה". במלים אחרות, עצם מקור המוסר – סיני – עורר שנאה גדולה באלה שמתנגדים למסר שלו. באופן מפליא, זאת בדיוק הסיבה שסיפק היטלר ימ"ש לרדיפת היהודים: הוא רצה "אנושות חופשית מכבלי מצפון ומוסר".

בסוף פרשת בלק, מפתים בני מואב את בני ישראל לעבודה זרה וזנות. בשלב זה הם מצליחים להשיג את מטרתם: כוחם של היהודים נחלש, והמואבים הופכים להיות יריבים שקולים.