רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ה'שבועי' של שרגא

על תקווה בת שנות אלפיים...

שלח (במדבר יג-טו )

מאת הרב שרגא סימונס

בשרות המודיעין של ממשלת ישראל, עובד מרגל יהודי, המשתכן בצרפת ושמו מר גולדשטיין. חברי הממשלה מעונינים להעביר אליו מסר מסוים, אז הם מזמנים מרגל נוסף ואומרים לו: "סע לצרפת, שם תמצא את מר גולדשטיין, שמתגורר ברחוב אלסי 16, אבל בכדי לוודא שהזיהוי שלך מוחלט, כשתפגוש אותו, תאמר לו את הסיסמה הסודית: 'הציפור הכחולה עפה במהירות בשמיים המעוננים'".

המרגל שלנו טס לצרפת ועולה על מונית שלוקחת אותו לרחוב אלסי 16. הוא מתקרב לכניסה הראשית של בניין המגורים, קורא את כל השמות הכתובים על תיבות הדואר, ו... איזו הפתעה – הוא מגלה שבבניין הזה מתגוררים שני גולדשטיינים!

על מנת להחליט על איזו דלת לדפוק, המרגל מחליט להטיל מטבע. הוא פונה לבסוף למשפחת גולדשטיין מהקומה הראשונה. הוא מצלצל בפעמון ועונה לו אדם בעל קול זקן וחלוש. בחשש קל אומר לו המרגל: "אמממ... הציפור הכחולה... אמממ.... עפה במהירות בשמים המעוננים!". האיש הזקן שותק לרגע קל, ואז אומר: "אה, אתה בטח מחפש את מר גולדשטיין המרגל – הוא גר בקומה העליונה!".


חוסר סיפוק

בפרשת השבוע שלנו אנו מתוודעים לסיפור המפורסם על שנים-עשר המרגלים, שנשלחים לתור את הארץ. במבט ראשון המשימה שלהם נראית סבירה בהחלט. עליהם לבדוק באיזו טקטיקה לבחור על מנת להביס את הכנענים השוכנים בה, ובד בבד למצוא מקום מגורים ראוי לבני עמם, המונים כשלושה מליון נפש.

אך כאן מתעוררת שאלה חמורה: הלוא הקב"ה הבטיח כבר לפני שנים להעניק את ארץ ישראל לעם ישראל, בתוספת שפע גשמי ורוחני שאין כדוגמתם, אז על מה ולמה מתעורר בהם חשש המצריך בדיקה מלכתחילה? איזה רע עשוי לקרות להם? הרי הכל בידיו של הקב"ה! האם הם באמת הזדקקו למידע מודיעיני מסווג, בכדי לתכנן את הקרבות נגד הכנענים? ודאי שלא! אז מדוע אם כן, הם לא בחרו להיכנס לארץ בגו זקוף ומתוך ביטחון גמור, תוך שהם מאפשרים לקב"ה להמשיך ולנהל עבורם את כל המהלכים?

התשובה כרוכה בהבנת שאיפה בסיסית שהקב"ה טבע באישיותנו – השאיפה לעצמאות. הקב"ה העניק לנו את האפשרות לקחת חלק פעיל במהלך הכולל של ההיסטוריה. ומאז ועד היום, זו משאת נפשו הגדולה ביותר של כל יצור אנושי עלי אדמות.

דמיינו לעצמכם שאביכם הוא מיליונר גדול ומפורסם.

דמיינו לעצמכם שאביכם הוא מיליונר גדול ומפורסם, כך שלאורך כל חייכם אתם תמיד מקבלים כל מה שלבכם חפץ, על מגש של כסף. כיצד הייתם מרגישים? נפלא, נכון?

לא בטוח! התחושה הטובה עשויה להימשך פרק זמן מסוים ומוגבל ביותר. עם הזמן, תצוץ בכם התחושה הקשה שנקראת – "חוסר סיפוק". אתם תתחילו להרגיש חסרי ערך וחסרי חשיבות. אתם תרצו להרגיש שתרמתם את חלקכם בעולם הזה, ושהרווחתם ביושר את מה שמגיע אליכם. כך הוא הטבע האנושי. כולנו רוצים, בשלב מסוים, להפשיל שרוולים ו'לעשות זאת בעצמנו'.

האם אדם ש'עושה זאת בעצמו' משאיר את הקב"ה לגמרי מחוץ לתמונה? האם הוא מרחיק אותו מהחיים שלו? לגמרי לא! היהדות אומרת לנו, שהחיים מתנהלים בשני מסלולים נפרדים: המסלול הראשון, כולל את המאמצים שמשקיע האדם, על מנת להגשים את שאיפותיו; המסלול השני מורכב מרצונו של הקב"ה. כלומר, בכדי שהאדם יצליח להגשים את מטרותיו, הוא זקוק אמנם ל''השתדלות' (למאמץ האישי שלו), אך גם לאמונה שהקב"ה יסייע לו. כך מתנהל העולם, כשהאדם תורם את מאמציו לתהליך, אך התוצאה הסופית תלויה ברצונו של הקב"ה. ישנו משפט יפה שמתמצת את הרעיון הזה: "תפקידנו לפעול, ואין תפקידנו להצליח".


הנה באים המרגלים...

שנים-עשר המרגלים יוצאים למשימתם. כשהם מגיעים לארץ, הקב"ה מציב בפניהם סימנים רבים ומעודדים, על כך שהארץ אכן עשירה ומלאה בכל טוב: הוא מציג לעיניהם אשכולות ענבים בגודל עצום, עד שנדרשים שמונה אנשים על מנת לשאתם ממקום למקום (במדבר י"ג:23) והוא מוודא שהמרגלים יראו במו עיניהם את הערים הבצורות של הכנענים, שהוכיחו על נקודת החולשה שלהם. (התבצרות מעידה על חולשה וחוסר בטחון. החזקים באמת אינם זקוקים לחומת מגן.) (רש"י, פרק י"ג:19).

יתרה על כך, הקב"ה מתזמן את מותם של מנהיגי הכנענים, שיתרחש בדיוק בזמן שהמרגלים בארץ, כדי שלא יבחינו בהם ובפעילותם החשודה. הכל היה מתוכנן בצורה מושלמת; שום דבר רע לא יכול היה לקרות להם!

המרגלים שבים ומשמיצים באופן בוטה וחריף ביותר את הארץ.

אולם, באיזה שהוא אופן, הדברים משתבשים. לאחר ארבעים ימים, המרגלים שבים ומשמיצים באופן בוטה וחריף ביותר את הארץ, שאליה אמורים להיכנס בעוד מספר ימים: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו" [לעולם לא נצליח לכבוש את הארץ הזו! הכל שם כל כך ענק ועצום!] – הכוונה לפירות הענקיים שראו שם. זוהי "ארץ אוכלת יושביה!" [מי שגר בארץ הזו, סופו למות בטרם עת] – הכוונה לקבורה ההמונית של מנהיגי הכנענים. "וכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מידות" [האנשים שם חזקים ביותר] – הכוונה לחומות הגדולות שהקיפו את ערי הכנענים (ראה במדבר פרק י"ג:33-31).

בני ישראל מקבלים את הדיווח של המרגלים ומחליטים עקב כך לוותר על חלומם להיכנס לארץ. ומהן ההשלכות לכך? אומר להם הקב"ה: "אם אינכם מעונינים להיכנס אל הארץ המובטחת, אז באמת לא תיכנסו אליה! כל אנשי הדור הזה ימותו במהלך ארבעים שנות הנדודים הבאות במדבר, ורק הדור הבא יורשה להיכנס לארץ הקדושה!"


איפה טעינו?

המרגלים, בהיותם כה שקועים בפרטים הטכניים של כיבוש הארץ, שכחו למעשה את הדבר העיקרי בחייהם – מציאותו של הקב"ה. הם נשלחו לתור את הארץ מתוך מטרה מאד ברורה – לגלות כיצד הכי נכון לכבוש את הארץ – אך לפתע השאלה השתנתה לגמרי, והפכה ל:'האם בכלל כדאי לכבוש את הארץ?'.

מה בעצם גרם לשינוי המהותי הזה?

נוכחותו של הקב"ה במדבר הייתה גלויה ובלתי פוסקת. המים נבעו מתוך הסלע היבש, עמוד האש ועמוד הענן הגנו על בני ישראל מכל צרה שעמדה לבוא עליהם, ובכל יום נפלו מן השמים מנות של מן לאכילה. אולם בני ישראל ידעו, שכל הנסים הגלויים הללו אמורים להיעלם ברגע שייכנסו לארץ המובטחת. משום כך, הסיקו המרגלים, שהשגחתו הצמודה של הקב"ה, גם היא אמורה להיפסק ושוב יהיו חשופים לכל הסכנות שבעולם.

מנקודת מבט שגויה זו, כל הסימנים החיוביים שהקב"ה הציג בפניהם – הפירות העסיסיים, ההלוויה ההמונית של מנהיגיהם וחומות הערים הבצורות – הכל הפך בעיניהם לסימנים שליליים, ומסקנתם הסופית לא הייתה מפתיעה – "אין שום סיכוי שנצליח לכבוש את הארץ הזו!".

משה רבנו, שהיה מנהיג גדול ומיוחד, צפה מראש את הסכנה הזו.

משה רבנו, שהיה מנהיג גדול ומיוחד, צפה מראש את הסכנה הזו. לכן, בטרם יצאו המרגלים לדרכם, הוא שינה את שמו של 'הושע' ל'יהושע', כשמשמעות השם 'יהושע' היא – הקב"ה יציל ויעזור (ה' יושיע). השם הזה גם מתחיל באותיות יו"ד וה"א – אחד משמותיו של הקב"ה. כך ניסה משה רבנו לוודא, שהמרגלים יתמקדו בקשר הנצחי בין עם ישראל לבין הקב"ה. הוא קיווה, שאם שמו של הקב"ה יופיע באחד משמותיהם של המרגלים, הם לא ישכחו מי מנחה אותם ומי קובע בסופו של דבר את התנהלות האירועים.

במובן מסוים, משה רבנו הצליח במטרתו; יהושע היה אחד משני המרגלים שהתנגדו לדיווח השלילי של שאר המרגלים – ולכן הוא וחברו, כלב בן יפונה, זכו להיכנס לארץ ישראל יחד עם שאר אנשי הדור הבא.


תהליך של הרס עצמי

מתוך סיפורם העגום של שנים-עשר המרגלים, אנו יכולים להיווכח, כיצד אדם שמאבד את הקשר שלו עם הקב"ה, עלול להכניס את עצמו לתהליך קשה וטראגי של הרס עצמי.

התהליך עצמו בנוי ממספר שלבים:

השלב הראשון הוא שלב אובדן הביטחון העצמי של האדם, וחוסר אמונתו ביכולתו להצליח בהשגת מטרותיו. אנו יכולים לראות זאת בתוך דברי המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" [חשבנו את עצמנו קטנים כחגבים, וכך גם הכנענים חשבו עלינו] (במדבר י"ג:33). המרגלים היו משוכנעים שאין להם כל סיכוי להצליח במטרתם, משום שראו את עצמם קטנים וחלשים כחגבים. כתוצאה מכך, גם הכנענים ראו בהם יצורים קטנים וחלשים, שאינם מהווים כל איום על יושבי הארץ. כאשר האדם אינו מעריך את עצמו, החברה מתייחסת אליו בהתאם.

השלב השני הוא מצב של אכזבה עצמית קשה ותחושת כשלון חמורה, ללא יכולת לשאת בתוצאותיה. אנו נוכחים בכך, בשעה שהמרגלים מנסים לתרץ ולהצדיק את גישתם השלילית וכשלון שליחותם, ואף מגדילים לעשות, בהאשימם את משה רבנו על שהוציא אותם ממצרים מלכתחילה! (במדבר י"ד:2)

המרגלים 'מתעוררים' מתרדמתם הרוחנית ומבינים איזו הזדמנות אדירה הם הצליחו להרוס.

השלב השלישי הוא שלב ההתעוררות, שלמרבה הטרגדיה מתרחשת מאוחר מדי. המרגלים 'מתעוררים' מתרדמתם הרוחנית ומבינים איזו הזדמנות אדירה הם הצליחו להרוס. הם לא מסוגלים לשאת את האכזבה הנוראה ואת גודל כישלונם ולכן מצהירים ב'גבורה' גדולה: "וישכימו בבוקר, ויעלו אל ראש ההר, לאמר: 'הננו, ועלינו אל המקום אשר אמר ה', כי חטאנו" (במדבר י"ד:40). הם מנסים בכל דרך אפשרית לחזור בהם מטעותם הגורלית. הם מנסים להחזיר לעצמם את ההזדמנות שאבדה להם. אולם משה רבנו מודיע להם, שכבר מאוחר מדי. הוא מבשר להם שההזדמנות שלהם כבר אבודה, ושכל ניסיון שלהם להיכנס אל הארץ בניגוד לרצונו של הקב"ה, ייגמר באופן טראגי.

השלב הרביעי הוא האחרון, אך הכואב ביותר מבין כל השלבים. המרגלים אינם מסוגלים להכיל את הכישלון הנורא שלהם, אינם מסוגלים להמשיך ולחיות כך את חייהם. אפילו המוות כבר עדיף ביניהם. ועל כן הם מחליטים בכל זאת להיכנס אל הארץ וכמובן שהם נשחטים מייד, בידי הכנענים שארבו להם בצדי הדרכים (במדבר י"ד:45). המוות ה'זוהר' הזה מספק אמנם את האגו שלהם... אולם הוא ללא ספק מסיים להם את החיים.


הקשר החיוני והמשמעותי

הדינאמיקה הזו עשויה להופיע גם בחיים המודרניים שאנו מנהלים כיום.

לכל אחד מאתנו יש איזה שהוא 'חזון' לגבי החיים שלו – הציפיות שלנו מעצמנו, השאיפות שאנו מקווים להגשים ברבות הימים. התורה מלמדת אותנו, שכאשר ה'חזון' הזה מקושר באופן עמוק ביותר לקב"ה, כאשר מקורו האמיתי משולב עם הקב"ה, שהוא כל-יכול, אזי היכולת להשיג את המטרות שלנו נעשית פשוטה, ואין דבר שיוכל למנוע מאתנו את ההצלחה.

אולם ללא הקשר הזה בין האדם לבין הקב"ה, הצלחתו של האדם להגשים את מטרותיו תלויה בגורמים ארציים וגשמיים. לכן יהיה זה מאד הגיוני להניח, שמטרות רבות הן בלתי אפשריות. מכאן מגיע הביטוי – "אני לא אצליח. זה פשוט לא אפשרי".

אולם הדבר אינו חייב להיות כך.

מכיוון שאינני נוסע בשבת, האפשרות היחידה שעמדה בפני, הייתה ללכת את המרחק הגדול הזה ברגל.

לא מזמן נקלעתי למצב מסוים, שבו נדרשתי להגיע למקום המרוחק 20 קילומטרים מביתי, ביום השבת. מכיוון שאינני נוסע בשבת, האפשרות היחידה שעמדה בפני, הייתה ללכת את המרחק הגדול הזה ברגל. לקח לי חמש שעות תמימות להגיע לביתי, אך עמדתי במשימה. אמנם היו נקודות רבות במהלך הדרך, בהן חשבתי לעצמי שמתחשק לי פשוט לעצור ולהתייאש לגמרי ממילוי המשימה. כאבו לי הרגליים והתחשק לי לשכב על הדשא ולהזמין איזו מונית שתיקח אותי הביתה. הדבר היחיד שגרם לי להמשיך ללכת, היה הידיעה הברורה, שאני מקיים מצווה חשובה ביותר. שהרי אם לא כך, לא הייתי מגיע לסופו של המסלול.

הגמרא מספרת לנו, שכאשר בתיה (בתו של פרעה, מלך מצרים) ירדה להתרחץ ביאור, וראתה שם את משה התינוק, כשהוא שוכב לו בתיבה קטנה שצפה על פני המים: "ותשלח את אמתה" [היא הושיטה את ידה] (שמות ב':5). באורח פלא, היד שלה התארכה והתארכה, עד שהצליחה להגיע ולמשוך אליה את התיבה של משה, שהייתה ממוקמת במרכזו של הנהר הרחב.

אומר על כך הרבי מקוצק: אנו למדים מכך, שגם כאשר נדמה לנו כי מצב מסוים הוא חסר כל תקווה, בכל זאת אנו מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו בכדי להצליח, ואם הקב"ה באמת רוצה בהצלחתנו, הוא כבר יגרום לכך בדרכו שלו.

כאשר אנו חיים את חיינו בהתאם לרצונו של הקב"ה, יש לנו בטחון גדול בכוחו של הא-ל ואנו יודעים בבירור, שככל שהאדם מחובר יותר לקב"ה, הקב"ה הופך מחובר יותר אליו. ובמצב כזה, כמעט כל דבר הופך לאפשרי.


מה צופן העתיד?

המסר הזה בולט מאד אפילו בארץ ישראל של היום. מדינת ישראל היא מדינה קטנטנה. אנו מוקפים ע"י 220 מיליוני ערבים(!) ורבים מהם שואפים להביא להשמדתה הסופית של המדינה שלנו. אם נסתכל על המציאות רק בעיניים מציאותיות – אין לנו שום סיבה לצפות שנצליח לשרוד פה... אלא אם כן – הקב"ה הוא חלק מהתמונה הכוללת.

עם ישראל כבר ראה והבין שהקב"ה מסוגל לעשות הכל. כאשר צבא ההגנה לישראל הצליח להביס את כל שאר הצבאות של ארצות ערב במלחמת ששת הימים, היה ברור לכולנו שהיה מדובר בהכוונה אלוקית, משום שלא היה שום סיכוי הגיוני להצליח. או כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון: "יהודי שאינו מאמין בניסים, איננו אדם ריאלסט".

סיפור שנים-עשר המרגלים אירע בתאריך תשעה באב. כמה מאות שנים לאחר מכן, התרחש מאורע טראגי נוסף באותו התאריך – חורבן בית המקדש הראשון. וכעבור חמש מאות שנים נוספות, נחרב בתאריך הזה גם בית המקדש השני. למרבה הצער, מדובר במעגל שחוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית: אנו מאבדים את החיבור לקב"ה, שוכחים את הכיוון המקורי של חיינו, נגררים לתירוצים והסברים שונים להתנהגותנו, ובסופו של דבר מגיעים למצב של התאבדות לאומית.

האם אנו עדיין מאמינים בהגשמתו של החזון היהודי? או שמא אנו למעשה מחבלים באפשרות להצליח, בכדי להקל על הכאב שלנו מהכישלון הצפוי בעתיד הקרוב?

רק ימים יגידו אם נצליח למצוא את הכיוון הנכון, אם נצליח לחזור למסלול המקורי, אם נצליח ליצור בלבנו את המודעות הלאומית היהודית. כי רק מודעות שכזו מסוגלת לעמוד אל מול הכוחות, שמנסים להניא ולהסיט אותנו מהחלום היהודי המקורי שלנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן