בכדי להבין בצורה טובה יותר את עולם התנ"ך, אנו מנסים לעיתים למצוא מילים 'משלנו', במקום ההגדרות בהן משתמשת התורה. הניסיון שלנו לתרגם את המושגים התנ"כיים לשפה היומיומית המדוברת, גורם למעשה, לקושי עצום בהבנתם של מושגים שונים בעולם היהדות. לרבים מהמושגים הללו אין הסבר מדויק בעברית המודרנית, משום שהם מייצגים רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, שאין להם כל מקבילה בעולם המערבי של ימינו.

דוגמא טובה לכך, הם המושגים 'טומאה' ו'טהרה'. אלו הם שני מושגים, שפרשת השבוע שלנו מתמקדת בהם באופן מיוחד.

ב'סלנג' החופשי שלנו, אנו מייחסים ל'טהרה' את המשמעות של ניקיון, של תמימות או של דבר שאין בו מום. דבש שאין בו תוספות של חומרים משמרים, נקרא בפינו 'דבש טהור'. זהב שאין בו מתכות אחרות, נקרא 'זהב טהור'.

כאשר אנו שומעים את המילה 'טומאה', אנו מייד חושבים על דבר מושחת, מלוכלך, או אפילו בזוי.

לכן אנשים רבים חושבים בטעות, שהמושג 'טמא' מתאר דבר שאינו ראוי מבחינה רוחנית, דבר מלוכלך.

הטעות הנפוצה הזו מצטרפת לדימוי הנוסף שיש ל'טומאה', כמושג הקשור רק לנשים ולמיניות ולכן נוצר הרושם, שהיהדות מפלה את הנשים לרעה ושהיא רואה את המיניות כדבר שלילי ו'מלוכלך'.

אך חשיבה שכזו רחוקה מאד מההשקפה של היהדות...


הטוב והרע, החיים והמוות

העיקרון היסודי ביותר של עולם היהדות, הוא האמונה, שהקב"ה הוא הא-ל היחידי, שהיה, הווה ויהיה אי פעם ביקום. האמונה שיש רק א-ל אחד בעולם ושלא קיים שום כוח עצמאי נוסף, חוץ ממנו.

תפקידם של בני האדם בעולם, אשר בא לידי מימוש באמצעות הבחירה החופשית הנתונה בידם, הוא לבחור האם להתאמץ ולהתקרב אל הקב"ה, או האם להתרחק ממנו לעבר עולם האשליות והריקנות.

אנו מכנים את הבחירה הזו – 'בחירה בין טוב לרע'. כאשר האדם עושה מעשה שגורם לו להתקרב לקב"ה, הוא למעשה בוחר ב'טוב'. כאשר הוא עושה משהו שמרחיק אותו מהקב"ה, הוא בוחר ב'רע'. (ראה "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ג':23).

נוכחותו הברורה של הקב"ה בחיינו, היא הדבר שאנו מכנים 'טהרה'.

ל'רע', למעשה, אין קיום ממשי במציאות שלנו. ה'רע' למעשה הוא היעדרו של ה'טוב'. מעין 'ואקום של טוב'. ה'רע' הוא היעדר קיומו של ביטוי אלוקי כלשהו, ברגע נתון. קיומו של הקב"ה יכול להיות ודאי וברור לעינינו, אך הוא עלול גם להיות מוסתר מאתנו למשך תקופות מסוימות.

נוכחותו הברורה של הקב"ה בחיינו, היא הדבר שאנו מכנים 'טהרה'. לעומת זאת, מצב שבו הקב"ה נסתר מעינינו, נקרא בפינו 'טומאה'.

במילים אחרות, ה'טומאה' היא למעשה 'היעדר טהרה' וכמו שה'רע' הוא רק 'ואקום של טוב', כך ה'טומאה' היא רק 'ואקום של טהרה'.

מצב של טומאה עלול לחול על כל אחד. על גברים, על נשים ואפילו על בעלי החיים. כאשר נוכחותו הברורה של הקב"ה – כלומר, הנשמה או החיים עצמם – עוזבים את האדם, את האישה או את בעל החיים, במצב כזה, הגוף הופך למצב של 'טומאה'.


מקורות הטומאה

בואו נחזור לרגע למושגי ה'סלנג' שבאו לתאר את ה'טומאה', כדבר מלוכלך או דחוי מבחינה רוחנית.

מה לדעתכם יהיה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית – כלב מת או אדם מת?

רוב בני האדם יענו שכלב מת הוא דבר הרבה יותר 'מלוכלך' מבחינה רוחנית, משום שהכלב נמצא ברמה הרבה יותר נמוכה ופחותה מרמתו הרוחנית של האדם.

אולם למעשה, גופו המת של האדם מכיל רמה הרבה יותר גבוהה של 'טומאה'.

הסיבה לכך היא פשוטה. כאשר האדם הוא עדיין יצור חי ונושם, יש בו נשמה אלוקית – יש בו נוכחות גלויה של הקב"ה בתוכו – ולכן הוא נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה של 'טהרה' מכל בעל חיים אחר בעולם. הנוכחות האלוקית שקיימת באדם, היא הרבה יותר חזקה מהנוכחות האלוקית הנמצאת בתוך בעלי החיים. כיוון שכך, כאשר הנשמה נעתקת מן הגוף, היא משאירה בתוכו ואקום הרבה יותר גדול של 'טהרה' ולכן רמת ה'טומאה' גדולה יותר מאשר אצל בעלי החיים.

הסיבה לטומאה הגדולה של היולדת היא, שגם אצל אישה שילדה תינוק, נוצר למעשה איזה חלל של ואקום.

בסולם ה'טומאה' שהתורה מדרגת, דרגת הטומאה הבאה, שמופיעה (אחרי גופו של אדם מת), היא האישה היולדת (ויקרא י"ב:2). הסיבה לטומאה הגדולה של היולדת היא, שגם אצל אישה שילדה תינוק, נוצר למעשה חלל של ואקום, משום שהיה בתוכה אדם נוסף – התינוק שלה – שעזב אותה. כלומר, גם כאן היה איבוד מסוים של חיי אדם מתוך הגוף.

עובדה מעניינת שכדאי לציין היא, שכאשר אישה יולדת בת, היא נשארת טמאה למשך זמן כפול מאשר משך הטומאה שלה לאחר לידתו של בן זכר (ויקרא י"ב:5). התורה קובעת זאת, משום שנוכחותה של בת בתוך גופה של האם מעניקה לה רמה כפולה של טהרה. הנקבה נושאת בתוכה את היכולת ללדת, את היכולת ליצור חיים וזוהי יכולת שמאפיינת את היצירה האלוקית. לכן יש כאן רמה גבוהה יותר של טהרה. אם כן, כאשר אישה יולדת את בתה התינוקת, נוצר ואקום רוחני גדול יותר מאשר אצל אישה שיולדת בן זכר ולכן, כאשר האישה יולדת בת, משך זמן הטומאה שלה ממושך יותר.


לחישה של מוות

הדבר הבא המופיע ב'סולם הטומאה' הוא אובדן 'פוטנציאל של חיים' מתוך הגוף. טומאה מסוג זה משפיעה הן על הגברים והן על הנשים.

לאחר קיום יחסי אישות, האיש נכנס למצב של טומאה, בגלל אובדנם של 'אבני היסוד' שהכילו בתוכם חיים, במהלך קיום היחסים (ויקרא ט"ו:16). נשים נכנסות למצב של טומאה כאשר הווסת מופיעה אצלן, משום שכאן מתרחש אובדן ממשי, כשהאישה מאבדת מתוכה 'פוטנציאל של חיים' (ויקרא ט"ו:19).

הגמרא מכנה זאת 'לחישה של מוות'.

הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים.

*מבוסס על ספרו של הרב יצחק קופרשמיט.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.