בסופה של פרשת השבוע הקודמת (פרשת מקץ), המציאות נראית עגומה למדי. יוסף - שעדיין לא גילה לכולם את זהותו האמיתית - מאשים את אחיו בריגול ובגניבה. הוא לא מפסיק להתאנות להם ומחליט שאחיו, בנימין, ייכלא בבית הסוהר. יוסף שולט באחיו ביד רמה והם חשים מבולבלים ואבודים לגמרי.

"כל מה שה' עושה - הוא עושה לטובה!"

כאשר מגיעים "מים עד נפש" והאחים מוצאים את עצמם בדרך ללא מוצא, יהודה מתמלא כעס ומאיים, כי אם יוסף לא יפסיק מיידית את מדיניות הדיכוי שלו, הוא ישלח את אחיו להתפרעות אלימה.

ממש בשלב זה, כשכל האחים שרויים במאבק פנימי שנראה חסר פתרון... יוסף חושף בפניהם את זהותו האמיתית. לאחר ששתי המילים הפשוטות הללו - "אני יוסף" (בראשית מ"ה:3) - נאמרות, הכל הופך פתאום ברור יותר. יוסף מסביר לאחיו, שעשרים שנות הסבל שחלפו, היו שוות את הכל וכי כל המאורעות שהתרחשו, הם חלק מהתוכנית האלוקית הכללית. האחים הנדהמים נופלים זה בזרועותיו של זה במפגשם המחודש והכל חוזר להיות כפי שהיה בעבר.

הרב זאב לף שואל: מדוע היה צורך בכך, שפרשת "מקץ" תסתיים באווירה כה קשה? מדוע לא האריכה התורה את פרשת "מקץ" בפסוקים אחדים בלבד, בכדי לכלול את סיומו הטוב של הסיפור? ומדוע אנו נאלצים להמתין שבוע שלם, עד שנגלה לבסוף מה קורה ליוסף ולאחיו?!

על מנת לענות לשאלתו, בואו ננסה להיזכר במאפיינים של שרשרת ההתרחשויות. יוסף מתגרה באחיו, יוסף מושלך אל הבור ונמכר לעבדות, הוא מגיע למצריים ויושב בבית האסורים ולפתע, בן-רגע, מתהפך הכל לטובה ויוסף הופך לשליט המעצמה מספר אחת בעולם הקדום! כאן, יותר מאשר בכל סיפור אחר בתורה, אנו עושים הכרות עם המושג "כל מה שה' עושה - הוא עושה לטובה!" על מנת שנפנים את המסר הזה באופן עמוק, יסודי וחווייתי, התורה מאלצת אותנו להמתין שבוע שלם. בשבוע זה אנו אמורים לעשות "עבודה רוחנית" של אמונה ובטחון, כי אכן הכל בסופו של דבר יתהפך לטובה, עד שסופו של הסיפור מתגלה לנו!

פרספקטיבה מוגבלת

במובן מסוים, זהו סיפור חיינו. אנו עובדים, מתכננים, נאבקים, עושים מה שנדרש מאתנו - ובכל זאת, פעמים כה רבות, הקערה מתהפכת על פיה ודבר לא מסתדר. כיצד ניתן להסביר את התופעה מלאת הסתירות הזו?

בשאלה זו קיימת הנחת יסוד מסוימת, שמקורה בחוסר פרספקטיבה נכונה על החיים. משום מה, נדמה לנו, שהעולם מתחיל ביום בו נולדנו ומסתיים עם פטירתנו. כל מה שקרה לפני שהגענו לעולם, הופך בעינינו ל "היסטוריה רחוקה" ולא מעניינת, שאינה נוגעת לחיינו העכשוויים.

האמת היא, שאנחנו נמצאים פה בעולם, למשך תקופה מאד קצרה.

האמת היא, שאנחנו נמצאים פה בעולם, למשך תקופה מאד קצרה. איננו יכולים לראות את "התמונה הכוללת", השלמה. איננו מודעים לכל הפרטים הקטנים שהתרחשו לפני שהגענו אל העולם, ובוודאי שאיננו יודעים מה עומד להתרחש לאחר שניעלם מעל פני האדמה. יהיה זה לגמרי לא הוגן, להוציא אירוע אחד בודד מההקשר הרחב שלו בהיסטוריה. מדוע זה קרה כך? יתכן שלא נדע מייד את התשובה ויתכן שלא נדע אותה עד סוף ימינו.

אולי זוהי הסיבה לכך, שלקשישים יש חוכמה רבה יותר - משום שבעזרת הפרספקטיבה שצברו משך השנים, הם מבינים כיצד אירועים שהיו נראים כמנותקים זה מזה, מתחברים פתאום והופכים לתהליך אחד בעל רצף והגיון פנימי משלו.

הצד "המואר" של החשיכה

בסופו של דבר, ברוב הפעמים, דווקא כשהדברים נראים לנו עגומים וקשים ביותר - הכל מתהפך לטובה. הדקות החשוכות ביותר בלילה, הן אלה שמגיעות ממש לפני שהשמש זורחת ומאירה את השמיים. 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.

בתפילת שחרית אנו אומרים: "ברוך אתה ה'... יוצר אור ובורא חושך...". מובן לכולנו מדוע עלינו להודות לקב"ה על שברא לנו את האור. אך מדוע אנו מזכירים פה את החושך?

היהדות טוענת שהחושך איננו דבר שלילי. להפך, הוא מהווה צעד חיוני בתוך התהליך שמביא את האור.

משום שהיהדות טוענת, שהחושך איננו דבר שלילי. להפך, הוא מהווה צעד חיוני בתוך התהליך שמביא את האור. הפרספקטיבה המוגבלת שלנו, היא זו שגורמת לנו לראות את החושך כדבר שלילי.

גרעין שנשתל באדמה שרוי בתוך חושך גמור, במקום קר וטחוב. בשלב הבא הגרעין אפילו מתחיל להירקב. למי שמביט מהצד, זה נראה ממש כמו תהליך של מוות וחידלון. ואז, בדיוק ברגע שהגרעין כבר התפרק לחלוטין, מתרחש דבר מופלא - הוא מנביט ניצן קטן מתוך עצמו.

נסו לחשוב על החיים שלכם, הקריירה שלכם ומערכות היחסים היקרות לכם ביותר. האם היה התהליך "חלק" לגמרי עד שהגעתם למקום בו הנכם נמצאים כיום? רוב הסיכויים שלא. באופן כללי, האם לא חוויתם צמיחה משמעותית וגדולה יותר דווקא בתקופות שהיו הכי קשות עבורכם - יותר מאשר בתקופות שהכל זרם בצורה חלקה לגמרי? 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. תמיד הכי קשה וכואב, רגע לפני הגאולה.

מתוך החשיכה מפציע האור הגדול.

סימפטומים של גאולה

חישבו על אדם החולה במחלה פנימית קשה ביותר. אם ייקח את התרופה המתאימה, מחלתו תיעלם מתוך הגוף, אך כל הסימפטומים יעלו ו'יצופו' על פני העור שלו. באותו שלב, האדם עשוי להראות אפילו עוד יותר חולה, כולו מכוסה בפצעים ובצלקות. אך למעשה, אלה הם פצעים חיצוניים בלבד - המעידים על תהליך ריפוי עמוק ופנימי שעובר על אותו אדם.

החיים שלנו דומים לתרופה הזו. על פי הגמרא, כאשר תקופת הגאולה תגיע, העולם יעבור סערות פנימיות גדולות ביותר: יהיו זעזועים כלכליים קשים מאד, יהיה מרד חברתי משמעותי, העולם כולו יחווה ייאוש רחב ומקיף. שיאו של התהליך יתבטא במלחמת עולם בעלת ממדים אדירים, בראשותו של המלך "גוג" מארץ ה"מגוג".

לאחר שכל זה יקרה, יגיע המשיח לעולם ויכריז קבל עם ועדה, על הגאולה השלמה.

לאחר שכל זה יקרה, יגיע המשיח לעולם ויכריז קבל עם ועדה, על הגאולה השלמה. הוא יוביל את כלל האנושות ללכת בדרכיו של הקב"ה, הוא יבנה מחדש את בית המקדש, יקבץ את שארית היהודים מארצות הגולה הפזורות ברחבי העולם ויקים מחדש את הסנהדרין (ראה מסכת סוכה נ"ב, סנהדרין צ"ז, סוטה מ"ט, והלכות מלכים של הרמב"ם, פרקים י"א-י"ב).

על כן, כאשר אנו שומעים בחדשות על גלי השנאה והאנטישמיות כלפינו, על המצב הכלכלי הקשה ועל גלי הפיגועים, אל ייאוש! בדיוק כפי שהמילים "אני יוסף" גימדו את הקשיים שקדמו לאותו רגע, לממדים זניחים, כך בסופו של דבר, באחרית הימים, הכל יהיה ברור גם לנו!

וזהו סוד העניין: אם נכיר בהנהגה המיוחדת הזו ונשכיל להתמודד עם המציאות כפי שהיא, אזי התורה מבטיחה לנו, הגאולה תגיע מהר יותר ועם הרבה פחות ייסורים. רק אם נתעקש להישאר עם האמונה שלנו, יהיה לנו סיכוי טוב, להיות בין אלה שיצליחו לשרוד את הייסורים והקשיים שבדרך.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.