"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח. כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה... וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה... ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן – לעובדה ולשומרה" (בראשית ב':5, 7, 15).

בפרשת בראשית, התורה מלמדת אותנו מהו מצבו האידיאלי של האדם. נאמר כי הקב"ה לא המטיר גשם על פני האדמה, עד שנברא האדם. וזאת מדוע? מכיוון שפיתוח הקרקע ועבודת האדמה הם תפקידיו הייחודיים של המין האנושי... לעובדה ולשומרה.

העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה".

הגמרא מוסיפה ושואלת: "מדוע אדם הראשון נברא לבדו, ולא בו-זמנית עם חוה?" והגמרא עונה: "ללמדנו שכל אדם מחויב לומר: בשבילי נברא העולם". אם כך, העולם נברא בעבורנו וזוהי זכות גדולה, אך יחד עם זאת, גם אחריות עצומה, האחריות "לעובדה ולשומרה". עלינו להבין אפוא מה המשמעות "לעבוד את גן העדן"? אז בואו ננסה לדמיין לעצמנו את אדם וחוה. כיצד התנהלו חיי היום-יום שלהם? ואיזו "עבודה" הם נדרשו לעשות?

התשובה מצויה במדרש הבא:

בגן העדן, כאשר שתלת עץ, הוא הניב פירות כבר ביומו הראשון, ופירותיו היו בשלים למאכל מיידי. בדומה, גם הנשים הרו וילדו את ילדיהן תוך יום אחד בלבד, והילדים הללו היו מסוגלים לדבר וללכת באופן מיידי. בנוסף לנסים ולנפלאות הללו, לאורך כל ימי השנה, מזג האוויר בגן העדן היה נעים ונוח.

על איזו "עבודה" אם כך מדובר בגן העדן? זה נשמע יותר כמו נופש מתמשך. יתכן ותאמרו: "יש לגזום את הכרמים, לחרוש את השדות, או לערום את השיבולים לערמות מסודרות." אך האם לא צמחו העצים מאליהם? או שתאמרו: "טוב, היו ודאי משימות אחרות שצריך היה לבצע, כמו השקיית הגן." אך האם לא זרם בתוך הגן נהר גדול של מים?

מכך ניתן להסיק שלציווי "לעובדה ולשומרה" הייתה משמעות אחרת.

אם כן, מהי?

המשמעות של "לעובדה" היא לפתח את גן העדן ע"י קיום "מצוות עשה". והמשמעות של "לשומרה" היא לשמור על גן העדן ע"י הימנעות מ"מצוות הלא-תעשה". (פרקי דרבי אליעזר, י"ב; רבינו בחיי).

"מצוות עשה", הן שמצמיחות בקרבנו את תחושת האחריות כלפי העולם והאנושות, ומעודדות את הרצון לבנותו ולטפחו. לעומת זאת, "מצוות הלא-תעשה" מונעות מאתנו לגרום נזקים והרס.

ובמלותיו של החכם, רבי שמשון רפאל הירש:

"המילים "לעובדה ולשומרה" מבטאות את כל מעשיו של האדם, את מאמציו המכוונים לעשות את מה שהקב"ה מצפה ממנו, ואת ניסיונו להימנע מלעשות את מה שהקב"ה אוסר עליו. משום שרק מתוך מעשיו המוסריים של האדם, מקבל הטבע בעצמו את התנאים הדרושים לקיומו ושלומו."

בזיעת אפיך

כיצד אם כך עמדו אדם וחוה באחריות העצומה שהוטלה עליהם? התורה מספרת לנו:

"ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר 'לא תאכל ממנו', ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזיעת אפך תאכל לחם. עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג': 17, 19).

אדם וחוה לא עמדו במשימה, הם עברו על ציווי השם בכך שאכלו מפרי עץ הדעת, וגורשו לעד מגן העדן. נוסף על כך, הקב"ה הודיע לאדם, שכתוצאה ממעשיו תוטל קללה על האנושות כולה: "בזיעת אפיך תאכל לחם". מעתה העצים לא יצמיחו מאליהם פירות מתוקנים לאכילה, אלא תידרש עבודה והשקעה בגידולם. ידיעה זו מהווה עבורנו, בני תרבות המערב, חידוש גדול! התורה אומרת לנו בפירוש, שהצורך לצאת ולהביא פרנסה הביתה – הוא בעצם קללה!

בחברה המודרנית התפיסה של "בזיעת אפיך" הפוכה מהאמת, והיא מוחלפת במונח "קריירה". מסיבה לא ברורה, אנו בטוחים שהקריירה שלנו היא מהות הקיום שלנו על פני האדמה, כאילו שכשהכל ייגמר ונגיע לגן עדן, נוכל להתפאר בכך שהצלחנו להגיע לדרגת מנכ"ל המפעל. עם זאת, כאשר הקב"ה יערוך את החישובים שלו, ויבדוק איזה שכר מגיע לכל אדם, כלל לא בטוח שהוא יתרשם מהקידום שלנו בעבודה.

הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!!

הצורך בעבודה ובפרנסה הוא קללה, אך כיום אנשים רודפים אחרי כל אלה, ועוד מרצונם החופשי!!!

דמיינו לעצמכם את התסריט הבא:

נאמר שאני מציע לכם משכורת שנתית של 400,000 ש"ח, ובתמורה אתם צריכים להתפטר מעבודתכם הנוכחית, ולעבור לעבוד על פס-ייצור, כשתפקידכם יהיה להבריג בורג אחד בודד בכל מוצר. מה תאמרו? נשמע לכם משעמם מדי? בסדר, אז אני אתן לכם 600,000 ש"ח לשנה בתמורה לכך!

כעת דמיינו שהסכמתם לקבל את העבודה שהצעתי לכם. לא מדובר בתפקיד עם הרבה סיפוק עצמי, אך מדובר בכסף טוב, אז אתם מנסים להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולפחות ליהנות מסופי השבוע שלכם. לאחר מספר חודשים, אתם מגלים לתדהמתכם שבצדו השני של פס הייצור עומד אדם שתפקידו להוציא החוצה את הבורג שאתם מכניסים!

אתם ניגשים להנהלה ומתלוננים בפניהם, שמדובר בבזבוז זמן מגוחך לחלוטין. עקב כך, הם מסכימים להשתמש בפס הייצור לטובת ייצור כלי רכב שונים, על מנת למנוע בזבוז זמן. אתם מרוצים מההישג שלכם, וחוזרים בחזרה למקומכם על פס הייצור של המפעל. אך לאחר זמן קצר, אתם מגלים שכל מה שעושים הרכבים החדשים, הוא להביא למפעל חלקים נוספים לפס הייצור. זהו ממש מעגל סגור של אבסורד!

וזוהי למעשה המחזוריות של התעשייה המודרנית. אנחנו מפסיקים להיות "בני אדם", והופכים ל"צרכנים". כמובן שאין כל פסול בכלכלה שיווקית. אך חייבת להיות לכל זה איזו מטרה, משמעותית יותר מסתם "תעשיה וצרכנות".

השיבה לגן עדן

כשאדם וחוה היו בגן עדן, הם היו בני אלמוות. הם היו אמורים לחיות חיי נצח. כאשר הם גורשו משם, הפכו כל בני האדם לנבראים שסופם למות. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

החזרה לגן העדן פירושה, לחקור את מקורה של האלמותיות שלנו. כולנו שואפים להיות בני אלמוות – אך כיצד ניתן להשיג זאת? לקבוע שיא עולם בריצת 100 מטר? לבנות את גורד- השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון?

כמובן שלא.

לאחרונה קראתי מאמר על רופא מפורסם. במאמר היה כתוב כך:

"דר. אורניש מפיק הנאה מחודשת מעבודתו הציבורית, משום שהגורמים המניעים אותו השתנו לחלוטין. 'הבנתי שכאשר עבודתי נובעת מרצון לסיפוק האגו שלי, אני מתחיל להרגיש מאד בודד', הוא אומר, ומוסיף: 'כאשר אני ניגש לעבודה מתוך תחושה של שליחות רוחנית, אני מרגיש הרבה יותר מאושר'".

עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן.

עלינו להשליך זאת גם על החיים הפרטיים שלנו. אחרת אנחנו בעצם עוסקים במרדף אחר הקללה, ולא בניסיון השיבה לגן עדן.

גן עדן, יותר מאשר להיות 'מקום' מסוים, הוא למעשה 'מציאות' מסוימת. מציאות ללא כאב, חולי, ריב או קנאה. ובמושגים של היהדות - ימי משיח, תקופה בה כל האנושות כולה תשוב אל מצבה הראשוני האידיאלי, כפי שהיה בתחילה.

עמוק בתוכנו, כולנו רוצים לשוב אל גן העדן. הצעד הראשון לשם כך, הוא להבין שעיסוק-יתר בעולם החומרי הוא בסך הכל קללה, ומטרתנו האמיתית היא לטפח את העולם בבחינת "לעובדה ולשומרה".

יהי רצון שיגיעו ימים אלו במהרה בימינו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.