אחד מהנושאים החמורים ביותר מתואר בפרשת השבוע (דברים י"ג:16): הציווי להרוס את "העיר הנידחת", עיר שתושביה התמסרו לעבודת אלילים. בימינו, אנו מתקשים לדמיין עיר שכזו, משום שאנחנו כנראה מדמיינים את עובדי האלילים כאנשים ממשפחות רגילות, שבסך הכל סוגדים לפסל במקום ללכת לבית הכנסת.

אך במציאות, עבודת האלילים הייתה הרבה יותר חמורה.

הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים.

הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים (ויקרא י"ח:27). ידוע גם שעובדי האלילים נהגו להקריב את ילדיהם לאליליהם (דברים י"ב:31). רבי עקיבא (אשר חי במאה השניה, בארץ ישראל) סיפר שראה פעם כיצד נער כובל את אביו בשרשראות ברזל, ומאכיל את בשרו לכלבים זועמים, מתוך סגידה לאלילים. ואכן, ארכיאולוגים מודרניים מצאו ערמות של עצמות ילדים באזורי המקדשים הפאגאניים.

כל התופעות הללו התרחשו במקום שבו אמור עם ישראל להקים את נחלתו, וברור לנו שזהו איננו יסוד אופטימלי להקים עליו מרכז רוחני. לכן ציווה עלינו הקב"ה להרוס את העיר הנידחת, על כל תושביה.

עבודת אלילים – חורבן לאנושות

וכעת לחלק המעניין. הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ז' ע"א) מציינת שהעיר הנידחת מעולם לא הייתה קיימת, ולעולם לא תתקיים!

אז מדוע מזכירה התורה את האפשרות הזו?

התשובה היא, שאם לא נכיר בקיומו של העונש, לעולם לא נבין את חומרתו של החטא.

איסור עבודת האלילים מופיע 44 פעמים בתורה, יותר מכל מצווה אחרת. איסור זה הוא אחד מעשרת הדיברות, הוא אחד האיסורים התמידיים בחייו של האדם, ואחד מ"שבע מצוות בני נוח", שבהן מחויבת כלל האנושות. איסור עבודת האלילים הוא אחת משלושת המצוות החמורות שעליהן מצווה היהודי למסור את נפשו ולא לעבור עליהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ("יהרג ובל יעבור").

אבל מה באמת כל כך רע בעבודת האלילים?!

כבני אדם, לכולנו יש רצון פנימי לתקשר עם משהו שנמצא מעבר לעצמנו. עבודת האלילים פירושה לחשוב שקיים משהו, חוץ מהקב"ה, שמהווה את מקור חיינו. אצל אנשים מסוימים, זו יכולה להיות ההרגשה שהכסף יביא להם את האושר המוחלט. אצל אחרים, יתכן שמדובר יהיה בפיתוי של עוצמה, אהבה או חומרנות.

הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות.

הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות. ללא ערכים משותפים וללא מסירות עמוקה לניצוץ האלוקי הקיים בכל יצור אנושי, יש מעט מאד המחבר בין כל האנשים בעולם. כאשר מדובר בעם היהודי, המקדיש את חייו לאידיאל של עולם שוחר שלום ואחווה, ברור שעבודת האלילים מהווה מרכיב שאי אפשר לסבול.

מהפך אירוני

אם היהודים הם עם שכל-כך מסור לשלום ואחווה, כיצד יתכן שהתורה יכולה גם לצוות על מעשה כל כך אגרסיבי כמו הריסת העיר הנידחת, ואפילו רק ברמה התיאורטית?

ובכן, לפעמים מלחמה היא דבר חיוני. היהדות מלמדת אותנו שלמרות שהחיים הם ערך עליון, אנחנו לא פצפיסטים – אנו לא נמנעים ממלחמה בכל מחיר. סילוק הרוע מהעולם גם הוא חלק מהצדק האוניברסלי. לעיתים, אנו חייבים להתעמת עם מצבים מסוכנים, משום שאם נחליט לעזוב את הרוע לנפשו, הוא בסופו של דבר יפנה את ציפורניו אלינו (רש"י, דברים כ':12).

ישנם מקומות בהם אנשים לא מתחברים אל הרעיון ש"עלינו להשמיד את הרוע או שהוא ישמיד אותנו". חלק ניכר מהעולם המערבי מתגורר בשכונות שקטות, חלקם מעולם לא חוו מלחמה, רדיפות או גזענות. (למרות שבעידן של בין-לאדן אין כבר כמעט מקומות כאלה), לכן קל להם לטעון בהתנשאות על חשיבות השלום והאחווה ולגנות את כוח ההתגוננות. יש בדיחה מפורסמת המגדירה אדם ליברלי כ"אדם מודרני שמעולם לא נשדד".

זה לא יהיה הוגן לפקפק במוסר ובצדק העברי הקדום, אם מעולם לא חוויתם מציאות קשה בעברכם.

די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי!

די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי! בימינו אנשים יכולים "להאשים" את הצדק העברי הקדום, על כך שהביא לעולם את התפיסה שאסור לרצוח, לכבוש או להתעלל בזולת. עלינו לזכור כי ערכים כמו שיוויון, חופש ואחווה נובעים כולם מהיהדות. היכולת של העולם המערבי המודרני לטעון כי מחיקה מוחלטת של עיר שלימה היא מעשה לא-מוסרי, נובעת מאותם הערכים שהביאו היהודים אל שאר אומות העולם ככלל, ואל העולם המערבי בפרט!

שבע מצוות בני נוח

ישנה טעות נפוצה, הסוברת שמטרתה של התורה הייתה למחוק באכזריות את העם הכנעני מעל פני אדמת ארץ ישראל. האמת היא, שהתורה הייתה מעדיפה אילו הכנענים בכלל לא היו צריכים להיענש; לשם כך ניתנו להם הזדמנויות רבות לקבל את התנאים של "הסכם השלום", וזאת למרות שהנפש הכנענית הייתה רוויה בכל המעשים הנוראיים והבלתי-אנושיים אותם מנינו בתחילת מאמרינו. עדיין נשארה תקווה שעמים אלו ישתנו ויאמצו את שבע המצוות האוניברסליות שניתנו לאנושות כולה, "שבע מצוות בני נוח". אלו הן המצוות הבסיסיות ביותר, ההכרחיות לקיומה. הנה הן לפנינו:

  1. לא תרצח.

  2. לא תגנוב.

  3. איסור עבודת האלילים.

  4. לא תנאף.

  5. לא תאכלו אבר מן החי.

  6. לא תקללו את שם ה'.

  7. הקמת מערכת משפט, והרשעת העבריינים.

שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.

ביסודם של הכללים הללו עומדת התפיסה הבסיסית שיש בעולם אלוקים, שברא כל אחד ואחד בצלמו ובדמותו, ושכל אדם הוא יקר לקב"ה, ולכן יש לכבד כל אדם באשר הוא. שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.

מלחמה רחמנית

אפילו כאשר היהודים יצאו לקראת מלחמה, הקב"ה ציווה עליהם לנהוג ברחמים, כפי שאומרת התורה: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ':10).

כדוגמא לכך, לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, יהושע שולח שלושה מכתבים למלכי הכנענים. במכתב הראשון הוא כותב: "מי שרוצה לעזוב את ארץ ישראל, יש בידו הרשות לעשות כן". אל אלה שסירבו לכך, הוא כותב במכתב השני: "מי שרוצה לערוך עמנו הסכם שלום, יכול לעשות כן". במכתב האחרון הוא מזהיר: "מי שרוצה להילחם, שיתכונן לעשות כן". רק עם אחד מתוך עמי הכנענים, הגירגשים, קיבלו את ההצעה וכרתו עם בני ישראל ברית שלום.

גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים.

גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים. לדוגמא, כאשר הקיפו עיר מסוימת לפני כיבושה, מעולם לא הקיפו אותה מכל ארבעת צדדיה. באופן כזה, תמיד נשאר צד אחד חופשי, שיאפשר לכל מי שרוצה לברוח. (ראה רמב"ם, הלכות מלכים, ו':5-4, עם הכסף משנה).

בניגוד לטבע היהודי

מעניין לדעת, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, פתיחה במלחמה הייתה אקט מאד קשה לעם היהודי, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית. היה זה מעשה שעמד ממש בניגוד לטבע אוהב-השלום של בני ישראל.

בשלבים שונים לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, נאלץ משה רבנו לנזוף בעם על פחדם מפני מלחמה. הוא ניסה לנטוע בהם מוטיבציה ע"י שיחות-עידוד למיניהן והבטחות רבות לניצחונם במלחמה. (ראה פירוש אבן-עזרא על שמות י"ד:3, פירוש ה רמב"ן על במדבר כ"א:34; דברים ל"א:6).

האמת היא שהמלחמות הופכות את האדם לקשוח ואכזרי. לכן, כיוון שהקב"ה בעצמו ציווה על היהודים לסלק את כל הרוע מהעולם, הוא גם הבטיח לחיילים שישובו לטבעם הרך ומלא הרחמים. במילים של פרשת השבוע: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים" (דברים י"ג:18).

עם ישראל תמיד עמד מול ניסיונות של פתיחה במלחמה מתוך רחמנות ואשמה. שאול המלך איבד את תפקידו כאשר גילה רחמנות מיותרת, בכך שנתן למלך העמלקי לחיות. ובזמנים המודרניים, כאשר נשאלה ראש הממשלה, גולדה מאיר, אם תוכל לסלוח למצרים על שהרגו כל כך הרבה חיילים ישראליים, היא ענתה: "קשה לי יותר לסלוח למצרים על שגרמו לי להרוג את החיילים שלהם".

כל כך טוב שזה מדהים

אז איך כל זה קשור אלינו כיום?

ללא מלך יהודי וללא סנהדרין, הלכות המלחמה הללו לא ממש רלוונטיות לגבינו. אך עדיין קיים לקח שניתן ללמוד מהן. חומרתה של עבודת האלילים מודגשת בעובדה, שהעונש החמור ביותר ביהדות מיועד ל"מסית", לאדם המעודד ומשכנע אחרים לעבוד את האלילים. כפי שמתואר בפרשת השבוע, אדם כזה למעשה משחית את הערכים והמוסר ממש מהשורש שלהם, ולכן לא קיים איום גדול יותר לאנושות, מאשר אדם שכזה (דברים י"ג 12-7).

מכאן נוכל לשער: השכר הגדול ביותר מיועד לאדם שעושה בדיוק את ההפך מפעולתו של ה"מסית", אדם שבאופן פעיל מקרב יהודים למורשת היהודית שלהם, ומפיץ את רעיון האחדות בעולם.

דוד המלך אמר: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד:15). שיטה יעילה שעוזרת להתרחק מהרוע, היא פשוט "לעשות טוב". אנחנו חיים בתקופה מאד מיוחדת. העולם כולו מלא במתחים ובמריבות. הטוב נמצא בקרבתנו לעיתים קרובות, מתחת לפני השטח. בואו נחשוב באופן חיובי ונמצא דרך לסלק את הרוע... ע"י כך שנדגיש את הטוב ונוציא אותו אל האור.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.