כתוב בתורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג ד-'ה'). כשאנשי עמון ומואב סירבו לתת לעם ישראל לחם ומים, הם הוכיחו בהתנהגות שלהם פגם חמור במידת החסד, ולכן אסור להם לעולם להינשא ליהודי ולהשתייך לעם ישראל, גם אחרי שיתגיירו.

בעל הספר "מליץ יושר" כותב שקשה מאוד להבין את כישלונם דווקא בתחום הזה, בהתחשב בעובדה שעמון ומואב הם צאצאיו של לוט. לוט הצטיין במידת הכנסת האורחים שלו, עד כדי כך שהוא סיכן את חייו בדאגתו לאורחיו - המלאכים שהגיעו לסדום. לאור זאת, כיצד ייתכן שתוך דורות ספורים נעלמה המידה הזאת לחלוטין, וצאצאיו הפגינו אדישות מוחלטת כלפי בני ישראל? הוא משיב, שאם אדם עושה חסדים מתוך הכרה פנימית בחשיבות העניין ומתוך רצון אמיתי לסייע לזולת – אז המידה הזאת תושרש בצאצאיו הבאים אחריו. אולם אם החסד נעשה כפעולה פשוטה, שנובעת מתוך הרגל בעלמא, הוא לא יהפוך לטבע פנימי בדורות העתיד. לוט לא הצטיין באמת במידת החסד, הוא לא הגיע להכרה פנימית בחשיבות החסד, וכל מעשיו נבעו אך ורק מכוח ההרגל מהבית שבו הוא גדל – ביתו של אברהם אבינו. פעולות כאלה, שאינן נובעות מפנימיות נשמת האדם – לא ממשיכות להתקיים בעתיד.

מדבריו של המליץ יושר ניתן ללמוד שני דברים חשובים: ראשית, נוכל להבין ממנו את אחת הסיבות למציאות שבה נוער שגדל בבתים שומרי מצוות, עוזב בסופו של דבר לצערנו את דרך התורה. לא תמיד אנו יודעים חשבונות שמים, ולכל אחד ואחת יש בחירה חופשית, אבל זה ודאי שאם ההורים שומרים מצוות, לא מתוך הכרה פנימית ואמיתית, אלא רק מתוך הרגל בעלמא, אז רבים הסיכויים שילדיהם יירשו מהם את הגישה הכללית לתורה ולמצוות. במקרה הטוב, הם ימשיכו לקיים את המצוות מכוח ההרגל (שזהו ודאי מצב לא רצוי כלל ועיקר), אך במקרה היותר גרוע, מצוות התורה לא יספקו לחייהם כל משמעות וערך במצב כזה, וכתוצאה מכך הם יפנו לחפש אחר מקורות אחרים בחיפוש אחרי שמחה ומשמעות.

בעל ה'מליץ יושר' מדגיש, שאמנם חסדו של לוט היה מתוך הרגל, אך הוא בכל זאת קיים אותו בדרגה גבוהה מאד, עד כדי מוכנו למסור את הנפש למען אורחיו! וניתן ללמוד מכאן, שייתכן מצב שבו האדם יראה נכונות להשקיע הרבה מאמצים, זמן וכסף עבור קיום המצוות, אבל לצערנו זה לא מהווה הוכחה כלשהי לכך שהוא לא מקיים אותן מתוך הרגל. לוט מלמד אותנו שכוח ההכרח שנובע מההרגל כל כך חזק, עד שהוא יכול לגרום לאדם אפילו למסור את חייו עבורו.

הסבא מסלבודקא מעלה נקודה נוספת שקשורה לחסדו של לוט. בפרשת הצלתו של לוט מסדום, התורה אומרת (בראשית י"ט כ"ט) שה' זכר את אברהם - ולכן הוא הציל את לוט. המדרש מסביר שלא מדובר פה בזכותו הכללית של אברהם, אלא בזכות מעשה חסד מסוים שלוט עשה עבור אברהם. כאשר אברהם ושרה היו במצרים, אברהם אמר לשרה "אמרי נא אחותי את". לוט היה יכול לגלות בקלות את האמת למצרים, ולקבל תמורת זאת כסף רב. שואל הסבא: מדוע לוט ניצל ממוות בסדום דווקא בגלל שהוא לא הלשין על דודו במצרים? הרי על פניו נראה שמסירות הנפש הגדולה שלו הייתה הכנסת האורחים בסדום, אז למה הוא לא ניצל בזכות המצווה הזאת? הוא עונה שהכנסת האורחים של לוט בסדום הייתה תוצאה של החינוך הטוב שהוא קיבל בבית אברהם. אך הוא מעולם לא הפנים את המידה זו בתוכו, ולכן החסד שלו לא נחשב למעשה ברמה גבוהה כלל ועיקר, והוא אינו ראוי לקבל עליו שכר. לעומת זאת, לוט בטבעו היה בעל תאוות בצע גדולה מאד, עד כדי כך שהרעיון להלשין על דודו ולגלות מיהי שרה היווה עבורו פיתוי גדול. כאן לא עמד לעזרתו כוח ההרגל, והוא היה חייב להשתמש בשליטה העצמית שלו. במקרה הזה, לוט הצליח לנהוג כראוי הודות למאמצים אותם הוא השקיע בעצמו. לכן המאמץ שלו לא להלשין, נחשב למצווה יותר גדולה מהחסד העצום שעשה בתוך סדום (כך מובא בספר מכתב מאליהו, חלק ג' עמ' 132.

זוהי דוגמא לעיקרון חשוב של הרב דסלר שנקרא: "נקודת הבחירה". הרב דסלר אומר שבני האדם לא נידונים רק על פי המצוות והמעשים הטובים שלהם, אלא בהתאם לשיפורים ולשינויים האישיים שהם יוצרים בנפשם על ידי מאמציהם. כל אדם נידון בהתאם למקומו האישי, ונתונים רבים נלקחים בחשבון: חינוכו, השפעת הסביבה ונטיותיו הטבעיות. ניתן להבין מכך את דברי חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", סיום המשפט 'עד שתגיע למקומו' לא בא לומר מתי כבר מותר לדון את החבר, אלא היא ההסבר והטעם מדוע אסור לדון את חברך, כיון שלעולם לא נוכל להבין באמת את מהות הניסיונות בהם עומדים חברינו, משום שאיננו מסוגלים לשער ולהבין את מכלול הגורמים שמרכיבים את חייהם.

זה ודאי שנזכה לשכר על כל מצווה ומצווה שאנו מקיימים, אולם עיקר השכר יבוא על המלחמה הבלתי פוסקת עם היצר הרע, ועל הבחירה החופשית להפוך לאדם טוב יותר. אדם שגדל וחונך באוירה של שמירת מצוות ומידות טובות, לא יקבל את עיקר שכרו עבור המעשים שהוא עושה בטבעיות רק בגלל שכך חונך (מכתב מאליהו ח"א עמ' 115). עכשיו, כשאנחנו עומדים בתחילת חודש אלול, הרעיון הזה מבהיל - הרי עומדים להניח את כל המצוות שלנו על כף אחת של המאזניים, ונגדן את כל העבירות, אבל כל מצווה תיחָשב על פי רמת הבחירה החופשית בה השתמשנו כדי לקיים אותה, ואם כך, כל המצוות שאנחנו מקיימים אך ורק מתוך הרגל ובשל החינוך שקיבלנו, תאבדנה את רוב משקלן וחשיבותן.

מהו הכוח שעלינו להפעיל כנגד כוח ההרגל? הרב דסלר כותב שגדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים הדגישו את חשיבותם העצומה של הלימוד וההעמקה בעבודת הלב, שמביאים את האדם להפנים את המצוות בלבו . "עבודת הלב" כוללת לימוד מוסר, התעמקות במילות התפילה ובמשמעותן, והעמקה בענייני עבודת ה'. אין ספק שקשה לאדם לקבל על עצמו יותר מידי, אבל חודש אלול הוא הזמן המתאים לבחור נקודה אחת בה פעלנו עד כה מתוך הרגל, ולנסות להכניס בה את המשמעות והתוכן הפנימיים ששייכים לה. הגמול שנקבל מעבודה כזו הוא עצום – נוכל להבטיח לעצמנו שפעולותינו החיצוניות יהפכו לחלק מאישיותנו, וכתוצאה מכך, יזכו בנינו ובני בנינו לכוחות נפש חזקים והרבה יותר פנימיים, ובעזרתם ימשיכו גם הם לצעוד בדרך התורה האמיתית.