נאמר בפרשתנו: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך, ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" (דברים ו' י"ח).

המפרשים מסבירים שפסוק זה הוא המקור לעניין של הליכה "לפנים משורת הדין" (ראה רש"י ורמב"ן). מכאן אנחנו לומדים שלא תמיד כדאי לדקדק עם אחרים על פי חומרת הדין, אלא כדאי לוותר במצבים מסוימים גם על מה שמגיע לנו על פי דין.

נביא לכך מספר דוגמאות. כאשר אדם מוצא אבדה שמצד הדין מותר לו לקחת לעצמו, כיון שהבעלים הקודמים כבר התייאש ממנה, אבל הוא יודע את זהותו של הבעלים האמיתיים – חז"ל אומרים שאמנם מותר לו לקחת את החפץ, אולם בכל זאת עליו להשיב אותו לבעליו (בבא מציעא דף ל' ב'). דוגמא נוספת - כאשר דירה עומדת למכירה ומישהו רוצה לקנות אותה, עליו לוותר על רצונו לטובת אדם שגר בסמיכות ומעוניין אף הוא בדירה. כיוון שהתועלת האישית שלו מאותה דירה תהיה קטנה יותר מאשר התועלת שהשכן ירוויח דווקא מהדירה הספציפית הזאת (וזה שקרוי: דינא דבר מצרא, בבא מציעא דף ק"ח א').

ישנן דוגמאות רבות אחרות בהן על האדם לנהוג לפנים משורת הדין - הרמב"ן (שם) כותב שהתורה לא פרטה את כולן בפירוש, אלא השאירה לנו ללמוד ולהבין מהפסוק הזה את החיוב להשתדל ולהתייחס לאחרים, בכל עניין, בדרך "הטוב והישר", ולהתאמץ להגיע לפשרה ולא לנהוג בחומרת הדין. הגמרא אומרת ש"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.... כלומר על כך שהם העמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו (נהגו) לפנים משורת הדין" (ב"מ ל' ב'). לכאורה קשה מאד להבין זאת: ההנהגה של 'לפנים משורת הדין' נראית לא יותר מחומרה כלשהי, או הנהגה טובה שראוי לדבוק בה, וזה ממש לא נראה הגיוני שכאשר לא מתנהגים ככה - נענשים בעונש כל כך קשה. ואם כך, קשה להבין את מאמר חז"ל שזו הסיבה לחורבן ירושלים: מדוע נענשנו בחומרה כה רבה על כך שנהגנו זה עם זה בזמן החורבן על פי דין?

עומק הפגם בהליכה אחר דקדוק הדין ללא פשרות

נראה לומר, שיחס לזולת באופן שאינו לפנים משורת הדין, מעיד על פגם עמוק בהתייחסות לעבודת ה'. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ' מסביר (בהתבססו על הרמב"ן בפסוק זה), שיש הקבלה בין מצות: "ועשית הישר והטוב" לבין מצות: "קדושים תהיו", זו בין אדם לחברו וזו בין האדם לקב"ה. הרמב"ן בפרשת קדושים מסביר שיכול להיות מצב שאדם יקיים את כל המצוות, ועדיין יחשב 'נבל ברשות התורה' – אדם כזה ייזהר מאוד לא לעבור על אף מצווה, ובכל זאת אין לו כל עניין להתקדם ולהתעלות בתחומים שנחשבים רשות, כמו שינה ואכילה, ולקדש את עצמו במותר לו. הכוח שמכוון את חייו הוא ההבנה שהתורה היא תורת אמת ולכן הוא חייב לשמרה מחד; ומאידך הוא אינו מונחה על פי השקפת התורה – אין לו שום עניין בהתעלות רוחנית, מטרותיו ושאיפותיו שקועות עמוק בחיי בעולם הזה, ומסתכמות בסיפוק תאוותיו ושאיפותיו הגשמיות, ובצבירת הון ונכסים. כיוון שהוא יודע ומאמין שהתורה אמת, הוא לא יעבור עבירות במזיד, אולם עם זאת הוא לעולם לא יוכיח כל רצון ושאיפה להתקדמות והתקדשות בתחומים שהוא לא ממש חייב לשמור [וראה בשיעור על פרשת ויקרא, איך לוט מהווה דוגמא מובהקת להתנהגות שכזאת].

יש להתייחס לחברינו בדרך בה היינו רוצים שיתייחסו אלינו: בדרך של ויתור, פשרה ורחמנות

בדומה, גם בתחום של בין אדם לחברו, אדם יכול להבין כמה חשוב לציית להלכות ולדינים, אולם אין לו כל שאיפה להפנים את ההשקפות שעומדות בבסיס ההלכות האלה. אדם כזה ישמור בדביקות על הדין כפי שמורה לו התורה, אולם ברגע שהוא ימצא הזדמנות להפיק רווח בדרך שלכאורה מותרת מדין התורה, הוא לא יהסס לעשות זאת. התורה מלמדת אותנו שיש כאן טעות השקפתית חמורה, ומדריכה אותו לעשות את "הטוב והישר", לנהוג "לפנים משורת הדין", להתייחס לזולת בחסד וברחמים ולא לדקדק עמו על כל פרט ועניין. התורה מלמדת אותנו שעלינו לפתח בעצמנו רגש אמיתי וחי של אהבת ישראל, ולהתייחס לאחרים באותה צורה בה היינו רוצים שהם יתייחסו אלינו – בדרך של ויתור, פשרה ורחמנות. כך לדוגמא, אם מישהו איבד חפץ בעל ערך, לא נהסס להחזיר לו אותו, גם כאשר מצד הדין מצוות השבת אבדה אינה חלה על פריט מסוים זה; או כאשר נוצר מצב בו עני חייב למישהו סכום כסף גדול במיוחד – עליו לנהוג עימו ברגישות רבה וברחמים.

כעת קל יותר להבין מדוע עם ישראל נענש בחומרה רבה כל כך, כשכל מה שהם עשו היה, לנהוג זה עם זה על פי דין מדוקדק – הם החטיאו את העניין של "הישר והטוב", על פיו אין לנהוג עם הזולת בחומרה וללא ויתור על קוצו של יו"ד. לא כך דבקים ברוח התורה, לא כך מפנימים את הרעיון שעומד בבסיס המצוות שבין אדם לחברו עליהן צוותה התורה.

המפרשים מצביעים על קושי נוסף בענין הטעם לחורבן הבית, שלכאורה מהווה סתירה מפורשת בדברי רבותינו: במקום אחד נאמר שהטעם לחורבן הוא מידת הדין בה נהגו בני דור החורבן זה עם זה, ובמקום אחר בגמרא מפורטים חטאים אחרים שגרמו לחורבן הבית, חטאים חמורים כמו עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ושנאת חינם בבית המקדש הראשון, ושנאת חינם בבית המקדש השני. וצריך להבין, מדוע באמת נחרב בית המקדש?

הרב יצחק מוולאז'ין השיב על שאלה זו כאשר היה עד למקרה הבא: אדם אחד הוציא לעז על חברו והכפיש את שמו. בערב יום הכיפורים הוא הגיע אליו להתנצל ולבקש את סליחתו. הנפגע סירב למחול לו, ולהצדקת עצמו הזכיר את ההלכה שאדם לא חייב למחול על הוצאת שם רע. הרב יצחק הקשה בפניו על הסתירה לכאורה בין הגמרות הנזכרות, ותירץ שבתי המקדש אמנם נחרבו בגלל החטאים החמורים שמנתה הגמרא השניה. אולם, חז"ל אומרים שכאשר בני אדם נוהגים זה עם זה לפנים משורת הדין, ולא מקפידים ומדקדקים ביותר אחד עם השני, אז הקב"ה נוהג עמנו בדרך של מידה כנגד מידה ומוחל גם על החטאים הקשים והחמורים ביותר. אולם, כאשר הקב"ה ראה שהיהודים מתייחסים זה אל זה בכל חומרת הדין, גם הוא נהג באותה צורה ולא מחל להם על חטאיהם. לכן, המשיך הרב יצחק מוולאז'ין והסביר, אם אתה נוהג עם חברך בדקדוק שכזה, כיצד אתה מצפה שהקב"ה יתייחס אליך בדרך אחרת? כאשר שמע זאת אותו אדם, הוא החליט למחול לחברו בלב שלם על מעשיו הפוגעים והמזיקים.

יהי רצון שנזכה להתייחס לחברינו בדרך בה היינו רוצים שיתייחסו אלינו, ושבדרך כזו גם נזכה לראות באור פניו של הקב"ה: בחן, בחסד וברחמים.