לקראת סופה של הפרשה, התורה דנה באריכות בעניין ערי המקלט. ערים אלה הוקצו במיוחד עבור מי שרצח בשגגה. אם אדם גרם למותו של רעהו שלא בכוונה, הוא נתון בסכנת חיים – משום שמותר לגואלי הדם, שהם קרובי הנפטר, לרדוף אחריו. לכן, התורה מנחה אותו לברוח אל עיר המקלט, בה יהיה מוגן מסכנה, ובו בעת יעבור תהליך של תשובה. הוא יכול לצאת החוצה מעיר המקלט אך ורק כאשר הכהן הגדול שכיהן באותם ימים נפטר לעולמו. המשנה (במסכת מכות, דף י"א) אומרת, שכיוון שגורלו של הרוצח תלוי במותו של הכהן הגדול, קיימת סבירות גבוהה שהוא יתפלל למותו שיאפשר את יציאתו לחופשי. לכן, אמו של הכהן הגדול הייתה נוהגת לתת לרוצח מתנות, מתוך תקווה שהן תגרומנה שלא יתפלל על מות בנה.

הגמרא שואלת על כך, מדוע קיים בכלל סיכוי כלשהו שתפילה הזאת תתקבל? הרי הכהן הגדול לא עשה שום דבר רע ולא חטא כלל, ולכן אין שום סיבה שתצדיק את מותו. תשובת הגמרא היא שאכן היה בו פגם כלשהו, כיוון שכמנהיג הרוחני של העם, היה עליו להתפלל שלא יקרה כזה אסון בעם ישראל. וכיוון שברור שהוא לא עשה כן, האשמה תלויה גם בו, והוא נתון בסכנה מסוימת, שמא תתקבלנה התפילות על מותו. בעל ה"בן איש חי" זצ"ל (בספרו בן יהוידע, שם) שואל על כך, שעדיין לא מובן איזו משמעות יש לתפילה על מותו – שהרי אם תלויה בו אשמה, הוא ודאי ייענש על אשמתו ללא קשר לתפילת הרוצח. הוא משיב, שאכן הכהן ייענש בייסורים בעולם הזה על אחריותו, אבל כוח התפילה עלול לגרום לו למות. ישנם נושאים רבים ושאלות רבות הטעונים הסבר בעניין זה. ביניהם: מדוע הכהן הגדול נחשב אחראי על מעשה הרוצח עד כדי כך? (ראה מהר"ל חידושי אגדות, מכות שם). מדוע מתנותיה של אם הכהן הגדול יגרמו לרוצח שלא להתפלל למות הכהן הגדול – והרי כמה מתנות אינן שוות תקופת חיים של המתנה בעיר המקלט! שאלה נוספת היא, מדוע כל כך ברור שהכהן הגדול לא התפלל שלא יקרה כזה אסון ,והרי בהחלט יתכן מצב שבו הוא התפלל ולמרות זאת תפילתו לא נענתה. לא נוכל לעסוק כאן בכל השאלות הללו, שנידונות בהרחבה אצל מפרשי הגמרא, אבל השאלה בה נרצה להתמקד כאן היא, מדוע הכהן הגדול צריך להיענש בייסורים או מוות - לכאורה נראה שהוא לא חטא בחטא כל כך חמור, הוא הרי לא גרם בפועל נזק לאף אחד, וכל אשמתו היא בכך שנמנע מלהתפלל כפי שהיה מצופה ממנו. האם העונש אינו מוגזם מהשוואה ל'חטא'?

על מנת להשיב על כך, עלינו להעמיק ולהבין מה דורשת התורה מהיהודי בנושא החסד. ישנן שלוש מדרגות כלליות ביחסים עם בני אדם:
1. גרימת נזק
2. עזרה וסיוע
3. חוסר יחס – מטוב ועד רע.

במבט ראשון, נראה "הגיוני" שגרימת נזק לאדם ללא כל סיבה מוצדקת ודאי נחשבת שלילית, בעוד סיוע ועזרה לזולת נחשבים חיוביים. אולם מה לגבי חוסר יחס? התנהגות כזאת נראית לכאורה ניטרלית, לא חיובית ולא שלילית. גם השקפת התורה רואה בעזרה וסיוע לזולת עניין חיובי ובגרימת נזק מעשה שלילי, אולם מה אומרת התורה על הימנעות מיחס כלשהו, לא של חסד וגם לא של נזק?

הגמרא במסכת "בבא מציעא" (דף ל"ב) דנה באיסור "צער בעלי חיים". הגמרא שואלת מהו מקור האיסור, ומסקנתה היא שהעניין נלמד מהמצוה המתוארת בפסוק: "עזוב תעזוב עמו" - החיוב לפרק את משאו של חמור שרובץ תחת משאו ואינו מסוגל לזוז. אם אדם אינו מתייחס בהתאם לבהמה כאשר היא במצב כזה, הוא עובר על איסור "צער בעלי חיים". מקור זה נראה מעט מפתיע ומחודש. אם היינו שואלים סתם אדם מה נראית לו דוגמא טובה ל"צער בעלי חיים", הוא ודאי היה משיב – הכאת בהמה, או חיתוך רגליו של עכביש אומלל. לעומת זאת הימנעות מסיוע לבהמה בכאבה, לא נשמע כמו "צער בעלי חיים" – זוהי נקיטת עמדה ניטראלית לחלוטין, סתם התעלמות, שאולי היא קרירה וחסרת רגש, אבל בהחלט לא נראית קשורה לקטגוריה של גרימת כאב וצער. ובכל זאת, כך היא השקפת התורה לעניין צער בעלי חיים - כל הימנעות מסיוע לבהמה הנתונה במצוקה נחשבת למעשה מובהק של "צער בעלי חיים", ואין כל הבדל בין מעשה זה לבין גרימה אקטיבית של צער לבהמה. אם כך מתיחסת התורה להתעלמות מבעל חיים, על אחת כמה וכמה שהיא רואה בחומרה התעלמות של האדם מזולתו, לא לטוב ולא לרע. התורה מגדירה את חוסר היחס כמעשה חסר רחמים, הנתון באותה מחלקה ביחד עם גרימה בפועל של צער ונזק לזולת.

דוגמא נוספת לעניין זה, היא העצות שקיבל פרעה מלך מצרים כיצד להתיחס לעם העברי. הגמרא (במסכת סוטה, דף י"א) מגלה לנו שפרעה נמלך בשלושה אנשים בעניין זה: בלעם הציע לפגוע בהם באכזריות. יתרו רצה להציע לפרעה להעניק ליהודים יחס טוב, אולם הוא ידע שאם יאמר כך הוא יהרג על עצתו זו, ולכן ברח. איוב, לעומת זאת שתק. בלעם כמובן נענש על עצתו המרושעת, ונהרג בחרב. איוב שלכאורה לא עשה כל דבר רע, אלא רק שתק ולא אמר דבר, נענש בייסורים נוראים המתוארים בספר "איוב" - ייסורים כמוהם לא סבל אף אדם, ממש 'יסורי איוב'. גם מכאן ניכרת השקפת התורה, שהימנעות מעשייה - נחשבת למעשה חמור.

הבנה זו אינה נשארת אך ורק בתחום ההשקפה, אלא בה לידי ביטוי גם בהלכה. התורה מצווה אותנו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט ט"ז). אם יהודי רואה את רעהו נתון בסכנה, הוא מחויב לנסות להציל אותו. הפוסקים מסבירים שמצווה זו מתייחסת גם למצב בו אדם נתון במצוקה כלכלית (רמב"ם, ספר המצוות מצווה רצ"ז; ספר החינוך, מצווה רל"ז). יתירה מזאת, במצות "השבת אבדה", התורה מחייבת אותנו גם לדאוג לאובדן חפציהם ורכושם של אחרים, ולהתאמץ להחזיר את האבדות לבעליהן. על המצוה הזאת נכתב: "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב ג'). אדם אינו רשאי להתעלם מסבלם של אחרים, מעשה כזה נחשב לרשלנות ועמד בניגוד מוחלט לדרישות התורה. רבנו יונה (בשערי תשובה, שער ג' עות ע') מדגיש את חשיבותה של מצווה זו, ואומר שאם אדם מתעצל ואינו מנסה לאתר את בעלי האבדה כנדרש, הקב"ה מחשיב לו זאת כאילו הוא האחראי לנזק שנגרם לאותו אדם.

עתה ניתן להבין מדוע התורה מקפידה כל כך על הכהן הגדול שנמנע מלהתפלל שלא יקרה אסון בין אחיו היהודיים. הוא לא השקיע מאמצים מספיקים למניעת מקרה כה חמור בעם, והימנעות זו ממעשה שהיה נדרש ממנו - נחשבת לחטא. לימוד זה לא משתייך אך ורק לכהן הגדול, אלא מתאים לכל אחד בדרגתו הוא. החיים מזמנים הזדמנויות רבות מאד לעזור בפועל לאנשים שזקוקים לכך. דוגמא שכיחה היא אדם שלא חש בטוב, והדרך הפשוטה לעזור לו היא להתפלל עבורו שיחלים. זהו אופן קל שלא לעמוד מנגד כאשר הזולת נתון במצוקה. מצב אחר, שאף הוא מזדמן הרבה, הוא כאשר אנו רואים אדם מתאמץ וסוחב מספר לא קטן של שקיות מלאות קניות בדרכו הביתה. זהו חסד בלתי ישוער, להציע לו עזרה ולסחוב עבורו חלק מהשקיות (מעשה דומה מאד למצוות "עזוב תעזוב עמו" – פריקת עול כבד מבהמה).

האמת היא, שהעבודה שאדם צריך לעשות על מנת להיות בעל חסד אמיתי, דורשת על פי השקפת התורה, שימת לב בלתי פוסקת ומאמצים תמידיים. אם בכוחנו להפנים את הלימוד שנלמד כאן מהכהן הגדול, אזי חיינו וחיי הסובבים אותנו ישתנו לטובה לבלי הכר!