צריך לייקר ולהעריך כל רגע של חיים.

בפרשה שלנו מסופר סיפור מותו של בלעם, אותו קוסם רשע שעליו קראנו לפני שתי פרשות. בפרשות הקודמות למדנו להכיר את האיש ואת מעלליו, בפרשה שלנו מובא מה עלה בגורלו של בלעם. הפסק מגלה לנו (במדבר ל"א ח'): "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

מדוע בלעם נענש במוות שכזה? במבט ראשוני נראה לומר שבלעם נהרג בשל מאמציו הרבים לקלל את עם ישראל ולהזיק לו, אולם הגמרא מגלה לנו שהוא נענש בעצם על חטא קודם, חטא שנעשה למעלה מארבעים שנה קודם לכן, בזמן שעם ישראל היה עדיין במצרים. כשפרעה התייעץ עם חכמיו כיצד לפגוע בעם ישראל, הגמרא (במסכת סוטה, י"א א') מגלה לנו שלפרעה היו שלושה יועצים: "שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ [לפגוע בהם] – נהרג. איוב ששתק – נידון ביסורין. יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". בלעם נענש למות בידי עם ישראל, בשל עצתו המרושעת לפרעה מלך מצרים, שנים קודם לכן. הרב חיים שמואלביץ זצ"ל מצביע על קושי גדול בדברי הגמרא: ברור שבלעם היה ראוי לעונש הרבה יותר חמור מאיוב, משום שאיוב לא עשה שום דבר רע בפועל, אלא רק ישב ושתק. למרות זאת, עונשו של איוב נראה הרבה יותר קשה מזה של בלעם. בעוד שבלעם מת במיתה מהירה, איוב היה צריך לשאת סבל איום ומתמשך. כיצד ניתן להבין זאת?

הרב חיים משיב, שהחיים הם המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לאדם. אפילו אם אלה חיים של סבל ויסורים נוראיים – הם עדיין שווים לאין ערוך יותר מאשר המוות. אם כן, עונשו של בלעם היה בעצם הרבה יותר חמור מעונשו של איוב – כיוון שלאיוב נשארה מתנת החיים, ובלעם איבד אותה לנצח. הרב לייב חסמן זצ"ל, מביא משל שמסייע להבין טוב יותר את הרעיון הזה: דמיינו לעצמכם אדם שזוכה בפרס עצום בלוטו, ובדיוק באותו רגע נשבר לו כלי מסוים. האם תקלה פעוטה זו תצליח להעיב על שמחתו הגדולה? האושר אותו הוא חש בעקבות הזכייה, מגמד ואף מבטל לחלוטין כל תחושת כאב על עניינים יומיומיים אחרים. כזאת צריכה להיות גם הגישה שלנו לחיים – השמחה על עצם העובדה שאנחנו חיים אמורה להיות כל כך גדולה, עד שבכוחה להפוך כל קושי לחסר משמעות, ואפילו סבל וייסורים קשים כמו אלה של איוב, משום שהם כאין וכאפס לעומת המתנה הגדולה - מתנת החיים ('שיחות מוסר', פרשת שמות, מאמר כ"ט).

מדוע החיים באמת יקרים כל כך?

עדיין צריך לברר - מדוע באמת החיים שווים כל כך הרבה? את התשובה לשאלה הזאת נוכל ללמוד מדברי המשנה במסכת אבות (פרק ד'): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". במבט ראשון, נראה שהמשנה סותרת את עצמה – בתחילתה היא קובעת שהעולם הזה חשוב לאין שיעור מהעולם הבא, אולם בסופה היא אומרת בדיוק את ההיפך! המפרשים מסבירים ששני חלקי המשנה מתייחסים לשני היבטים שונים. חלקה השני של המשנה עוסק בהנאה שהאדם יכול להשיג בכל אחד מהעולמות. בהקשר הזה, העולם הבא גדול לאין שיעור מהעולם הזה - אין שום הנאה גשמית שניתן לנסות אפילו להשוות לרגע אחד של קורת רוח בעולם הבא. ההנאה שם נובעת מהקשר והקירבה לקב"ה, שהוא מקור כל הטוב בעולמות כולם - וממילא כל ההנאות האחרות מתגמדות ומאבדות כל משמעות יחסית להנאה הזאת. לעומת זה, חלקה הראשון של המשנה מתייחס ליכולתו של האדם לחזק ולקדם את הקשר שלו עם אלוקים. במובן הזה, העולם הזה גדול לאין שיעור מעולם הבא, מכיון שרק כאן יש לנו בחירה חופשית שבעזרתה אנחנו יכולים לבחור בטוב, לשמור את המצוות, ועל ידי זה להתקרב לקב"ה. בעולם הבא, לא תהיה לנו עוד הזדמנות להתעלות ולהעמיק את הקשר עם הקב"ה.

כעת נוכל להבין מדוע החיים עצמם כל כך חשובים – כל רגע ורגע הוא הזדמנות פז לזכות בקרבה נוספת לקב"ה – וזה בעצם ההנאה הנצחית שתהיה מנת חלקנו בעולם הבא.

לפני שהגאון מוילנא נפטר, הוא לימד אותנו שיעור מאלף על ערך חיי האדם בעולם הזה. הגאון תפס בציציותיו, בכה ואמר: "כמה חשוב הוא העולם הזה, שבכמה פרוטות בודדות אפשר לזכות במצות ציצית, מצוה יקרה שבזכותה זוכים לחזות בפני השכינה, ובעולם הבא אין כל אפשרות להשיג דבר כזה" (כך מובא בספר 'שיחות מוסר' שם).

כוחו של רגע בלתי מנוצל

רעיון זה משתמע גם מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף י"ז א'). הגמרא מספרת על אלעזר בן דורדיא, שעבר על כל עבירה אפשרית שבתורה. פעם אחת, כשהוא עמד לבצע עבירה נוראית, נאמר לו שגם אם הוא יתחרט וינסה לעשות תשובה – תשובתו לא תתקבל. אמירה זו זעזעה אותו עד כדי כך שהוא התחרט על כל מעשיו, ונפטר מתוך תשובה שלמה. כאשר נשמתו פרחה מגופו, יצאה בת קול ואמרה: 'רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא'. הגמרא ממשיכה ומספרת שכאשר שמע זאת רבי יהודה הנשיא, הוא בכה ואמר: "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת". המפרשים מעלים תמיהה, מדוע רבי יהודה הנשיא כל כך הצטער לשמוע את המעשה הזה – הוא, שבמשך שנים התאמץ ועבד את בוראו לשם שמים, ודאי שחלקו בעולם הבא גדול מחלקו של אדם שזכה בעולם הבא שלו ברגע אחד של התעוררות לתשובה?! ר' נח ויינברג עונה בשם אביו, שרבי יהודה הנשיא לא אמר כך בגלל חוסר פרגון, חלילה, או בגלל קנאה בעולם הבא שלו. הסיבה שמחמתה רבי יהודה הנשיא בכה, היא כיוון שהוא ראה מהו כוחו של רגע אחד בעולם הזה. ברגע אחד אדם יכול לזכות באושר ובשכר אינסופיים, והרב בכה על כל אותם רגעים שלא מלאו את תפקידם, ושלא הופקה מהם התועלת המרבית לפי הפוטנציאל שלהם. כל שנייה היא הזדמנות נפלאה לקנות לעצמנו עוד חלק בעולם הבא.

החפץ חיים מביא רעיון זה לידי ביטוי מעשי בהלכה (בספרו: ביאור הלכה על השולחן ערוך אורח חיים, א' א') הוא מביא שם את דברי ספר החינוך בהקדמתו, שכותב שישנן שש מצוות תמידיות – מצוות שחיובן חל על כל אדם בכל רגע ורגע - והוא יכול לקיימן בכל שניה בכוח המחשבה בלבד. ניתן גם לראות בכך הסבר מדוע ההלכה היהודית כל כך מתנגדת לשים קץ לחיי אדם בטרם עת, גם אם הוא לא מתפקד כאחד האדם. הרב זאב לף שליט"א מבהיר שאפילו אדם משותק, מסוגל לקיים מצוות רבות מאד רק על ידי מחשבה. הוא יכול לקיים בשלמות את המצוות המצריכות רק מחשבה, ויותר מכך, חז"ל אומרים שאם אדם רוצה לקיים מצווה, אבל לא מצליח לעשות אותה בפועל, הוא מקבל שכר כאילו קיים את המצווה באמת. וכך, כל שנייה של חיים בעולם הזה היא הזדמנות גדולה לקנות עוד חלק בעולם הבא. [חשוב לציין, שגם במצב בו אין לאדם אפשרות לקיים שום מצווה, אפילו לא במחשבה, עדיין תקפות כל ההלכות השייכות לשמירה על חייו, כמבואר בשולחן ערוך סימן שכ"ט, ביאור הלכה ד"ה "אלא לפי שעה")].

מכל הנאמר לעיל, אנחנו יכולים להבין מה רבה חשיבותו של כל רגע בחיים. פעמים רבות אנחנו חושבים: "מה כבר אפשר לעשות ברגע אחד?", אולם המציאות מוכיחה את ההיפך. פעם שאלו את החתם סופר כיצד הוא נהיה גדול בישראל, והוא ענה שהוא עשה את זה בחמש דקות. כלומר, שהוא ניצל את כל הרגעים הפנויים בין פעולה אחת לאחרת כדי ללמוד עוד תורה, ובסך הכל נוספו לו שעות רבות מאוד של לימוד. גם על הרב משה פיינשטיין מספרים שהוא הפיק עונג רב מכך שזכה לעשות סיום על כל הש"ס, וכאשר שאלו אותו מדוע הוא כל כך מרוצה מכך, שהרי הוא כבר סיים פעמים רבות את הש"ס ואף פעם לא עשה מכך סיפור גדול. תשובתו הפתיעה את השומעים: הוא אמר שהפעם זה סיום מיוחד, כיון שהוא נוצר מלימוד בזמנים הפנויים: בנסיעות, בחתונות, ובכל רגע שבדרך כלל נוטה להימרח ולהתבזבז. וכך, על ידי לימוד עקבי וקבוע בפרקי זמן קצרים ביותר, הוא סיים, בסופו של דבר, את כל הש"ס. גם אנחנו יכולים להשתמש בזמן מועט, כדי להשיג הישגים מפתיעים בלימוד. יש כאלה שלומדים משנה אחת ליום, זה נשמע קטן ופשוט, אולם לאחר שנים של התמדה הם מסיימים את ששת סדרי המשנה. תועלת חשובה נוספת לסדרי לימוד קטנים היא שעל ידם אנחנו יכולים ללמוד תחומים בתורה שבדרך כלל לא זוכים ליחס מספק. יש בארץ תלמיד חכם שידוע בבקיאותו בכל שטחי התורה, כולל נביא, השקפה ומוסר, וכל אלה מלבד ידיעותיו המקיפות בש"ס ובפוסקים. כאשר נשאל כיצד הצליח ללמוד קשת כה רחבה של נושאים, הוא הסביר שהיו לו הרבה סדרים קטנים - מתוך לימוד מהר"ל או נביא במשך עשר דקות ביום, בסופו של דבר הוא השיג ידע רחב ומקיף בהם. בדומה לכך ר' ישראל ריזמן שליט"א מדגיש פעמים רבות שכדי ללמוד את ספרי הנביאים לא צריכים להקדיש לזה שעות רבות ביום. את בקיאותו בהם הוא קנה על ידי לימוד של מספר דקות בכל ערב. בימינו ישנו היצע גדול בו ניתן להשתמש לניצול סדרים קטנים – ישנם ספרים שנכתבו כך שניתן ללמוד מהם קטע קצר אך משמעותי בנושאים חשובים, מידי יום ביומו.

אכן, מה רבה חשיבותם של החיים בכלל ושל כל רגע בפרט. החיים מלאים ניסיונות ואתגרים, ולפעמים אנחנו מתייאשים – אולם עלינו לזכור שהחיים עצמם הם סיבה מספיקה כדי לשמוח, וכך נוכל להתגבר על כל מחשבה שלילית. כשהסבא מנובהרדוק התחיל להקים ישיבות, ההצלחה לא האירה לו פנים. הוא הקים ישיבות והן התפרקו, ארגן קבוצות והן התפוררו, ובנוסף לכך, הוא ומקורביו נתקלו במתנגדים רבים. בשלב הזה הוא הגיע לקלם. הרב שלו, הסבא מקלם, הבחין במראהו העגום של תלמידו, והבין מדוע. באותה מוצאי שבת, כאשר התאספו תלמידיו להקשיב לדברי המוסר שאותם נהג לומר כל מוצאי שבת, הוא נעמד על הבימה ונשאר דומם למשך זמן ארוך ביותר. ואז, הוא דפק בעצמה על הסטנדר וקרא: "מספיק לבן אדם שהוא חי". הוא חזר שוב ושוב על המלים האלה, עד שהתחילו כולם להתפלל ערבית. "אסיפה זו", אמר הסבא מנובהרדוק, "סילקה את צערי וטיהרה את מחשבתי" (כך מובא בספר 'שיחות מוסר' של הרב זייצ'יק). הסבא מקלם לימד בזה את תלמידו, הסבא מנובהרדוק, לימוד עצום שערכו לא יסולא בפז: כל עוד האדם חי, אין שום סיבה שראוי להתלונן בגללה.

ייתן ה' ונזכה כולנו להעריך נכון את החיים בהם התברכנו, ושנזכה לנצל אותם בדרך הטובה ביותר.