"והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה', ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".

ההבדל בין ידיעה תיאורטית שכלית לבין עולם הרגש

פרשת שלח פותחת בסיפור המרגלים, ומסיימת בפרשת ציצית ובאיסור ללכת אחרי מחשבות הלב. אנו אומרים את הפרשה הזו לפחות פעמיים בכל יום, בפרשה האחרונה של קריאת שמע, שעוסקת תחילה במצות ציצית ובהמשכה במצוה חשובה נוספת: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ה״ספרי״ מפרש את משמעות הציווי הזה, ואומר שלתור אחר הלב – זוהי מינות, ולתור אחר העיניים – זהו גילוי עריות. המובן הפשוט של דברי הספרי הוא ש"ולא תתורו אחרי לבבכם", הוא המקור לאיסור לנהות אחר אמונות ודעות הנוגדות את השקפת התורה.

מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א, מעיר שישנו קושי גדול בהבנה הפשטנית הזאת של דברי הספרי. מלבד המצווה של "ולא תתורו" מופיעות בתורה עוד כמה וכמה מצוות שדנות באיסור ללכת בדרכי המינות והאפיקורסות: הדיבר הראשון בעשרת הדיברות הוא הציווי להאמין שה' הוא האלוקים, בעל הכוחות כולם, הבורא ומחדש בכל יום מעשה בראשית, ושאין לו ראשית או תכלית. הדיבר השני הוא הציווי "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ומשמעותו היא שאין ליחס כל יכולת ועצמאות לשום כוח בעולם מלבד אלוקים. ובפסוק הראשון של קריאת שמע, התורה מצווה אותנו להאמין באחדות הא-ל. ולכן, אם התורה כבר אוסרת במצוות אלה את ההיבטים השונים של המינות והאפיקורסות, ומצַוה עלינו להישמר מהן. מה מחדשת לנו מצות "ולא תתורו"?

הרב ברקוביץ עונה על שאלתו, ומסביר שהמצוות הנזכרות לעיל, מורות לנו לאחוז ביסודות האמונה המחשבתיים בשכלנו. לדוגמא, כל אדם חייב להאמין ש'אין עוד מלבדו', ושרק הוא 'עשה עושה ויעשה לכל המעשים'. עם זאת, לא תמיד מספיקה הכרה שכלית בלבד, צריך להבטיח שהאדם אכן ידבק ביסודות האמונה ויפעל על פיהם. קורה שאנשים מבינים בשכלם את יסודות האמונה, ובכל זאת עולמם הרגשי ותאוותיהם השונות, גורמים להם לנהוג בניגוד גמור לאמונתם. על כך אומרים חז"ל ש'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות'. הכוונה היא שמעשיו של החוטא סותרים אמונותיו ודעותיו האמיתיות. מצות "לא תתורו" מורה לנו להיזהר ולא להיסחף אחר הלב ותאוותיו. ולמעשה אוסרת עלינו לאפשר לעולם הרגש לגרום לנו לנהוג באופן שנוגד את הכרתנו השכלית בָּאמת ובהשקפת העולם התורנית.

אין זה אומר שהתורה מזלזלת בעולם הרגש או פוסלת אותו. ודאי וודאי שלא, ויש מקום נכבד ביותר לביטוי רגשות בעולם התורה. עם זאת, כאשר הרגשות אינם נשלטים ומנותבים על ידי השכל, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. התורה דורשת מאיתנו לבנות את השקפת העולם שלנו ואת עמדותינו באופן שכלי, על פי השקפת התורה בלבד, ודרכה לסנן את הרגשות שלנו.

המרגלים לימדו אותנו לקח מאד חשוב

ממעשה המרגלים ניתן ללמוד דוגמאות לכאן ולכאן על הדרך בה יש להתיחס לנטיות הלב. גם בפרשה זו משתמשת התורה בשורש "לתור". אלוקים ציווה על משה לשלוח אנשים שיתורו את הארץ. משה הורה למרגלים מה בדיוק הם צריכים לבדוק, ולמה להתייחס בשליחותם בארץ. בין השאר הוא ציווה עליהם לבחון את פירותיה ולבדוק אם אדמתה פוריה או לא. בנוסף, הוא ציווה עליהם לשים לב אם יש בארץ אדם צדיק, שמא זכותו תשמור ותגן על תושבי הארץ. בהוראות האלה משה רמז למרגלים שעליהם לבדוק את הארץ באופן מסוים מאד - אך ורק במבט המונחה על פי התורה. הם היו אמורים לבחון כל פרט במבט רוחני, כך שפירות ענקיים יראו באור חיובי, ושלמציאותם של צדיקים יהיה משקל משמעותי.

למרבה הצער, רוב המרגלים לא פעלו על פי הנחיותיו של משה. הם אמנם ראו פירות גדולים, אולם הם בחרו לייחס להם משמעות שלילית, שמשקפת ארץ מוזרה המניבה פירות גדולים יתר על המידה. אותו מבט שלילי מנע מהם לפרש נכון את הלוויות המרובות שהם ראו בארץ, והם הסיקו שמדובר ב"ארץ אוכלת יושביה". בעוד שמצד האמת - אלוקים דאג שתהיינה לוויות רבות במשך שהותם בארץ, כדי שהתושבים יהיו עסוקים בקבורת מתיהם ולא ישימו לב למרגלים. מה גרם להם לראות את הדברים בצורה המעוותת הזאת? הם הלכו שולל אחר ליבם ורגשותיהם. אמונתם באלוקים לא הייתה מושלמת, היו להם נגיעות, ולכן הם חששו מהכניסה לארץ ישראל. הגישה המוטעית הזאת הובילה אותם לפרש באופן שלילי כל דבר שהם ראו בארץ. שני המרגלים היחידים שעמדו בניסיון היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הם ראו כל פרט באופן חיובי משום שאמונתם הבסיסית בה' הייתה חזקה מאד, ובזכותה לא היה בהם שום פחד שהיה עלול לגרום להם לנהוג אחרת מהאמת אותה הם יודעים בשכלם.

אנו בוחרים כיצד לפרש את המציאות

אנו רואים כיצד יש בתורה קשר בין מצות ״לא תתורו״, ללקחים שאנו יכולים להפיק מפרשת המרגלים. מחטאם של המרגלים אנו יכולים ללמוד כיצד ההליכה אחר הלב מביאה בעקבותיה חטא ובסופו של דבר כפירה ומינות. אולם ישנו מסר נוסף שניתן ללמוד מפרשתנו, והוא כיצד להישמר מהחטא הזה שיגרום לנו לפרש את מראה עינינו בדרך שגויה.

תחילתו של הפסוק בו נצטוינו על "ולא תתורו" היא: "והיה לכם לציצית, וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה', ועשיתם אותם". כלומר, הציצית אמורה להזכיר לנו את מצוות ה', ועל ידי כך נצליח להישמר מלתור אחרי הלב והעיניים. מה הקשר בין ציצית למצות "ולא תתורו"? רש"י כותב שהציצית מזכירה את תרי"ג המצוות, משום שהגימטריה של "ציצית" היא 600; ואם נוסיף את שמונה הפתילות וחמשת הקשרים, הכל ביחד מגיע למנין 613 - תרי"ג. ואז, כשהאדם רואה את הציצית הוא אמור לקשר בינן לבין תרי"ג המצוות, ועל ידי כך להיזכר בהן ולזכור אותן. הבעיה העיקרית היא שרוב בני האדם אמנם רואים את הציצית, אך אינם מצליחים לקשר במחשבתם בינה לבין תרי"ג המצוות, כפי שציוותה התורה. לכאורה, היה הרבה יותר יעיל אם היה כתוב על הציצית 613 בגדול, וכך, כל מי שהיה רואה אותה, היה נזכר אוטומטית בתרי"ג המצוות! התשובה לכך היא שדרך מצות הציצית התורה מלמדת אותנו כיצד להתבונן בעולם – עלינו לראות כל דבר ודבר רק במבט רוחני, כך שפריט לבוש יומיומי רגיל כמו ציצית, יוביל את מחשבותינו להיזכר בתרי"ג המצוות. ומי שיגיע לדרגה כזאת, יוכל לקיים את מצות "לא תתורו", משום שהוא לא יראה את העולם מתוך מבט מסולף המונחה על ידי רגש, אלא במבט רוחני.

ראינו מתוך הפרשה כיצד צורת המחשבה וההתבוננות של האדם משפיעה במידה ניכרת על הדרך בה הוא מפרש את מראה עיניו. אין זו משימה קלה להפוך לאדם המתבונן סביבו במבט רוחני, אולם הצעד הראשון הוא להשתדל לבנות את ההשקפה השכלית ואת עולם הרגש על פי דרך התורה. ככל שהאדם ספוג יותר בדברי תורה, כך יגדל כוחו לצעוד בדרכם של יהושע וכלב.

מי יתן ונזכה כולנו לכוון את רגשותינו כך, שהם יקרבו אותנו יותר ויותר לתורה הקדושה.