פרשת נשא עוסקת, בין היתר, בענייני נזיר - אדם שנודר להינזר מיין, לא להיטמא בטומאת מת ולא לגזוז את שערו (במדבר, פרק ו').

הנזיר – קדוש או חוטא?

בספר "תורת אברהם", דן מחבר הספר, הרב אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, במספר קשיים המתעוררים ביחס למעמדו הרוחני של הנזיר. הוא מציין שבמקום אחד התורה מתארת את הנזיר כ"קדוש", שהזיר עצמו מהנאות העולם הזה (במדבר ו' ה'), אולם מספר פסוקים אחר כך, כאשר מתוארים הקרבנות שהנזיר צריך להקריב, התורה אומרת שהוא חייב בקרבן חטאת, שבא לכפר על עבירה כלשהי. על איזו עבירה מדובר? מה הוא עשה רע? רש"י על המקום מביא את דעת התנא רבי אלעזר הקפר, שהנזיר חטא בכך שציער את עצמו בהימנעות משתיית יין. אם כך, נראה שיש כאן סתירה ברורה: האם הנזיר מקיים בנזירותו מצווה גדולה, או להיפך – עובר עבירה?

ה"תורת אברהם" מסביר שהנזיר אמנם עושה את המעשה הנכון, בדיוק את מה שהוא צריך לעשות – הוא מרגיש נטייה מוגזמת להנאות הגוף, ולכן מוצא לנכון לפנות באופן דרסטי לכיוון השני, ולקבל על עצמו נזירות. אולם, במעשה הזה ישנו גם צד של חטא – ועליו הוא צריך לכפר בקרבן חטאת. הוא ממשיך ומסביר שהקב"ה ברא את האדם מגוף ומנשמה יחד, ולכן לא נכון להתעלם לגמרי מהחלק הגופני שבנו. עבודת האדם בעולם הזה היא לחיות בתוך העולם הגשמי, בתוך חיי המעשה, לרומם אותם ולהתעלות מתוכם. הנזיר מרגיש שהוא אינו מסוגל להשיג את ההתעלות הזאת, מבלי להזיר את עצמו לחלוטין מהיין. הנזיר הזה אמנם צודק, אבל בו בזמן הוא מייסר את גופו, ולכן הוא מצטער כאשר נמנעות ממנו ההנאות הקיימות בעולם הזה. כתוצאה מכך, הנזיר נחשב "קדוש", משום שהוא לקח על עצמו משימה אמיצה כזו של טהרה, אולם יחד עם זה הוא צריך להביא קרבן חטאת על הצער שהוא גרם לגופו [ויש מצב דומה של מצוה ועבירה במקביל, כאשר אדם צם בשבת באופנים מסוימים, זה נחשב לו שעשה מצווה, אבל בו זמנית יש בכך גם חטא].

לאחר שה"תורת אברהם" מסביר את שני היבטיה המנוגדים של הנזירות, הוא מעלה בעיה נוספת. הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים, גילה לנו שלא מספיק לקיים את המצוות בזמן שחיים בעולם נהנתני, ולכן התורה מצווה עלינו: "קדושים תהיו". לדעת הרמב"ן, המצוה הזאת דורשת מאיתנו להתרחק מהנאות העולם הזה. והוא אף משווה את הקדושה הזו, בה אנו מצווים, לנזיר המכונה "קדוש" כיוון שהזיר עצמו מהיין. מצד שני, הוא אינו מזכיר כלל שיש בהתרחקות הזאת צד של חטא, למרות שנראה לכאורה שגם כאן נגרם צער לגופו של האדם שנוהג בקדושה. כדי לישב את הדברים, מסביר בעל התורת אברהם שדברי הרמב"ן מיוחסים לאדם ברמה של "תלמיד חכם" - אדם שמטרתו ושאיפתו היא להתקדש ולהתרחק מכל המותרות שבעולם הזה, שאצלו באמת אין בכך שום חטא. ומכאן נובעת שאלה ברורה: מה ההבדל בין הנזיר, שהינזרותו מהיין מהווה חטא, ל"תלמיד חכם" שאינו חוטא למרות שהוא נוהג בצורה דומה מאוד לנזיר?!

התשובה היא, שישנו הבדל גדול מאד בין פרישותו של הנזיר לפרישותו של התלמיד החכם. הנזיר נמשך מאוד לכיוון התאוות החומריות וההנאות הארציות כמו שתיית יין, ולכן נגרם לו צער רב כאשר הוא פורש מהן. צער זה נחשב לו במידה מסוימת לחטא. לעומתו, ה"תלמיד חכם", אינו מצטער כלל בשל ההימנעות מהנאות הגוף, מכיון שהוא ממילא אינו משועבד לדחפיו הגופניים. הוא חש ומבין באופן ברור לחלוטין עד כמה הנאות הגוף הגשמיות והגסות הן חסרות ערך וברות-חלוף, כך שהפרישה וההימנעות מהן אינה קשה לו כל כך. ולכן, בעוד שהנזיר צריך להקריב קרבן חטאת ולכפר על הצער שגרם לגופו, ה"תלמיד חכם" כלל אינו חוטא.

ניתן ללמוד מכך עיקרון עצום; הדרך האידיאלית להתרחקות ופרישה מהנאות העולם הזה, לא צריכה להיות כרוכה בתהליך קשה וכואב, אלא אמורה לנבוע מהכרה בחוסר חשיבותם של הסיפוקים וההנאות הגשמיות. רעיון זה עומד בניגוד גמור לגישה הכללית ביחס לדחיית סיפוקים.

אנחנו יכולים לראות את זה בבירור בתחום הנפוץ והמוכר כל כך, של ניסיון לרדת במשקל על ידי דיאטה אינטנסיבית. על פי רוב, ניסיונות אלה נוחלים כשלון חרוץ, משום שכאשר אנחנו מונעים מעצמנו מזון, אנחנו גורמים לעצמנו צער רב. מי שמחליט לעשות דיאטה קיצונית כזו, אינו משתחרר מתאוותו הטבעית לאכול כמויות גדולות של אוכל ערב לחיך, ובדרך כלל, תוצאת התהליך היא הפוכה לגמרי – תשוקתו רק גדלה והולכת. כך הוא עובר תהליך קשה וכואב, של התגברות בכוח על הרצון לאכול – ולרוב, אינו מסוגל להמשיך ולהתמיד בכך לאורך זמן.

נראה שהשקפת התורה בנושא זה, תוכל לעזור לכל אדם לאכול מזון בריא ואף לרדת במשקל. מי שיצליח להשתחרר משעבוד הגוף להנאות הגשמיות, יוכל תוך זמן קצר להתרחק מהן בקלות רבה יותר. מספרים על בן תורה שסבל ממשקל עודף, בגלל הרגלי האכילה שלו. יום אחד הוא החליט להפחית את רמת צריכת המזון שלו, על ידי תהליך של עבודה פנימית, ובכך יוריד את רמת השעבוד שלו לאוכל – ואכן, בשיטה זו הוא הצליח להוריד 15 ק"ג תוך חודשים ספורים! [אמנם אין מצוה להימנע מאכילת אוכל טעים, ואף בהזדמנויות מסוימות זו מצווה לאכול אוכל טוב, אך בכל זאת, אין זה סותר את הרעיון שאדם לא יהיה משועבד לאוכל – הוא יכול לאכול אוכל טוב וטעים כאשר זו מצווה, ועם זאת, להימנע ממאכלים מזיקים ולא בריאים].

ועדיין נשארת השאלה, כיצד נוכל להגיע לדרגה כזו של 'תלמיד חכם', ולהתנתק באמת מההנאות הגשמיות, בלי לגרום לעצמנו קושי וצער מיותרים. נראה שהתשובה לכך אינה שלילת הגשמיות אלא הבנה אמיתית ופנימית של עולמנו הרוחני. לדוגמא, בחור ישיבה סיפר פעם לרב נח אורלווק שליט"א, משגיייח בישיבת תורה-אור, שהוא מחכה יותר לארוחת הצהריים מאשר לתפילת מנחה, ושאל כיצד הוא יוכל לשנות את זה? הרב אורלווק השיב לו, שהוא צריך קודם להעמיק את הערכתו לתפילה, ותוך כדי כך, אין ספק שמשיכתו לארוחה תפחת.

התנתקות מוחלטת זו מתאוות גשמיות שייכת ביותר ליחס שלנו לתורה, שבקבלתה אנו שמחים בחג השבועות. המשנה באבות (פרק ו' משנה ד') קובעת שהדרך לתורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן". אין הכוונה דווקא שכדי להיות תלמיד חכם אדם חייב לחיות בצורה כזאת, אלא, שעלינו לפתח כזו הערכה לתורה, עד שההנאות הגשמיות יהפכו אצלנו לחסרות משמעות. לכן, אם אדם מתאמץ ושואף להיות תלמיד חכם, עליו לרצות, ולהיות מוכן לחיות חיי הסתפקות. וכך, גם אם הוא חי למעשה ברמת חיים גבוהה יותר, הוא עדין יוכל להתמקד וליהנות מההנאות הנעלות יותר של לימוד התורה. אולם אם הוא מרגיש משיכה גדולה להנאות ולנוחות גשמית, אז הוא לא יהיה מסוגל להקדיש את כל כולו לתורה.

עיקרון זה, של השתחררות מכבלי העולם הזה, קשור לשבועות גם באופן אחר. ה"מגן אברהם" (בהקדמתו לסימן תצ"ד) מדבר על המנהג הידוע בשבועות – ללמוד תורה כל הלילה. הוא כותב שהסיבה לכך מבוססת על דברי המדרש, שמספר שיהודים נרדמו בלילה שלפני מעמד הר סיני, והקב"ה היה צריך, כביכול, להעירם משנתם כדי לקבל את התורה. בכך שאנו נשארים ערים כל הלילה, אנו מתקנים את הלילה ההוא שלפני מתן תורה.

מה המשמעות הפנימית של הדברים האלה?

נראה שאמנם היהודים רצו לקבל את התורה, אבל יחד עם זאת, באיזה שהוא מקום היו בהם גם חשש ודאגה מפני החיובים שכרוכים בכך. קבלת תורת השם תחייב אותם להתגבר ולשלוט ברצונותיהם הטבעיים, ותעמיד בפניהם דרישות ותביעות גדולות. חשש זה התבטא בשנתם באותו לילה: שינה מיצגת "בריחה" מהאתגרים שהחיים מעמידים. מצוי מאד שכאשר אדם נתון בבעיה או בצרה כלשהי הוא הולך לישון כדי לברוח מהבעיות. עם ישראל התכוננו והתרגשו לקראת מתן תורה, הם ידעו שהתורה תעניק להם דרך חיים הרבה יותר עמוקה ומשמעותית, אבל עמוק בפנים הם גם הרגישו שיעבוד להנאות הגשמיות עליהם הם יצטרכו לוותר [ניתן לראות זאת גם בפרשת השבוע הבא – בהעלותך, כאשר היהודים בכו על כך שציוו עליהם את איסורי העריות. נראה שצער זה נבע משעבוד ליחסים כאלה].

על מנת לתקן 'חטא' זה, אנו מונעים עצמנו משינה, כדי להוכיח ששמחתנו בתורה ואהבתנו אותה, כל כך גדולות, ואינן שקולות כלל להפסד של הנאה גשמית כמו שינה. ראינו שישנן שתי דרכים בהן האדם יכול להרחיק את עצמו מתאוות העולם הזה. הנזיר, בפרישתו מן התאוות, גורם לעצמו צער רב, בעוד שתלמיד החכם אינו מצטער כלל בהתרחקותו ופרישתו מהנאות אלה. מטרתנו היא להקטין את רמת השיעבוד של הגוף לדחפים הגשמיים על ידי העצמת רגש ההערכה לרוחניות. חג השבועות הוא הזמן המתאים לעבוד ולפתח אהבת תורה והערכה לחיי הרוח, על ידי ההכרה בכך שההנאה מלימוד התורה במשך לילה שלם שווה כל הון שבעולם, וודאי ששווה הפסד של מספר שעות שינה!

המאמר מוקדש לרפואת יהודה חיים בן שפרה