לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בהר(ויקרא כה:א-כו:ב)

כוחן של מילים

סיבת הכפילות באיסור ההונאה

בפרשת בהר, התורה מזהירה אותנו פעמיים על איסור הונאה. בפעם הראשונה כתוב (ויקרא כ"ה י"ד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". מספר פסוקים לאחר מכן (ויקרא כ"ה י"ז) מופיע פסוק שנראה לכאורה כמו כפילות: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם". שוב חוזר איסור ההונאה.

חז"ל מסבירים, שאין כאן כפילות, אלא מדובר בשני סוגים של הונאה: הפסוק הראשון מדבר על הונאת ממון, שהיא גרימת נזק ממוני לזולת, כמו לדוגמא שינוי המחיר בדרך מִרמה. הפסוק השני מדבר על הונאת דברים, שהיא גרימת צער וכאב לזולת על ידי דיבור (כמבואר בבבא מציעא נ"ח, ב'). בדרך כלל, חז"ל אינם נוהגים להשוות בין מצוות ולקבוע מי גדולה מחברתה, אבל במקרה הזה – ישנה השוואה בין שני סוגי ההונאה. לכאורה, הונאת ממון נראית הרבה יותר חמורה, כיוון שכאשר האדם נפגע "רק" מדיבורו של חברו – הוא לא סובל משום הפסד ממשי, בעוד שאדם שנגרמה לו הונאת ממון – סובל בשל כך מהפסד כספי מובהק ומורגש. אולם, למרבה הפלא, הגמרא קובעת שהונאת דברים נחשבת לחטא חמור יותר מאשר הונאת ממון! והיא אף מביאה לכך שלושה נימוקים:

1. ראשית, בפסוק המדבר אודות הונאת דברים נאמר: "ויראת מאלוקיך" – ובהקשר להונאת ממון לא נאמר ביטוי זה. אין כאן ענין סמנטי בלבד, אלא הבדל מהותי שמראה על הפגם השונה ביראת השמים שנגרם מהעבירה. המהרש"א (במסכת בבא מציעא, שם) מסביר את עומקו של העיקרון בכך שמִרמה ממונית בדרך כלל מתגלה בסופו של דבר, אבל לעומת זאת, פגיעה מילולית קשורה לכוונת הפוגע, שפעמים רבות נותרת עלומה. יוצא מכך, שכאשר אדם גורם לחברו נזק ממוני, הוא לוקח בחשבון את העובדה שבני אדם יגלו את מעשהו במוקדם או במאוחר, ובכל זאת מחליט לעשות אותו. כלומר, הוא מגלה במעשיו חוסר אכפתיות גורף - גם מבני האדם שעלולים לגלות מה הוא עשה, וגם מהקב"ה. לעומת זאת, כאשר אדם מצער את חברו בהונאת דברים, הוא עושה זאת בתחכום, באופן כזה שכוונותיו האמיתיות בדבר בו הוא מצער את חברו לא תהיינה ניכרות. דאגתו היחידה היא להסתיר את כוונותיו מפני בני האדם, והוא כלל לא מתייחס לעובדה שהקב"ה רואה ויודע את כל כוונותיו ומעשיו. הדבר דומה לדברי חז"ל שגנב גרוע מגזלן. הגנב גונב בהסתר, הוא פוחד שבני אדם יתפסוהו בקלקלתו, אך אינו מודאג מהעובדה שה' רואה ויודע על מעשהו הנלוז. לעומת זאת הגזלן עושק את חברו בפומבי, ומגלה בכך יחס שווה (של התעלמות מוחלטת) להקב"ה ולבני אדם.

2. שנית, אומרת הגמרא, הונאת ממון פוגעת אך ורק ברכושו של האדם, בעוד שהונאת דברים גרועה ממנה ופוגעת בעצם מהותו של האדם, בבריאותו הנפשית ובעולמו הרגשי. הנזק שנגרם בעקבות מילים חסרות התחשבות ומחשבה, הוא נזק עמוק החודר אל פנים אישיותו של האדם. כדוגמא נוראה לכך, מספר ר' דוב ברזק על תלמיד חכם נכבד ומוכר בשנות הארבעים לחייו, שנזקק לסיוע וייעוץ בשל אירוע טראומתי אותו עבר בילדותו - מקרה בו אמא שלו כינתה אותו בכינוי: "טמא". כינוי יחיד זה, בפעם יחידה זו, גרם לו נזק רב והותיר בו צלקת למשך שנים ארוכות בהמשך חייו. ניתן לראות מכך עד כמה רב הנזק שעלול להיגרם על ידי חיצי לשונו של האדם.

3. הגמרא ממשיכה ומביאה הסבר שלישי לכך שהונאת דברים גרועה יותר מהונאת ממון - אם אדם גנב בעורמה כסף מחברו, בידו לתקן את נזקי מעשהו באופן פשוט ביותר – להשיב את הגזלה לבעליה. אולם, כאשר אדם מזיק לחברו במילים, גם אם יכביר במילות התנצלות רבות – לא יוכל לתקן לגמרי את המעוות – המילים כבר נאמרו ולא ניתן להשיבן. זהו מצב ידוע שחוזר על עצמו רבות במערכות יחסים שונות, ובפרט בחיי הנישואין, כאשר מספר מועט של מילים צורבות וחסרות רגישות, גוררות אחריהן נזק ארוך ומתמשך. נזק כזה שלעולם לא יוכל להתרפא לגמרי. המצב לעולם לא יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה, משום שמלים שכבר נאמרו לעולם לא יוכלו לשוב לאחור. ניתן לדמות את התוצאות הקשות של הונאת דברים לאבני דומינו, ברגע שנאמרה מילה שאינה במקומה – התוצאות מתגלגלות מאליהן, וההשלכות עלולות להגיע רחוק ביותר, עד כי אין כל אפשרות לאמוד את עצמת הנזק ולנסות לתקן את המעוות.

מצמצמים נזקים

יש מקרים שבהם מילים טובות יכולות לצמצם נזקים ולתקן את המעוות, כמו שמספר ר' דוד קפלן שליט"א: "דבורה גדלה בבית שבו הוריה החדירו בה יחס כפול: מצד אחד הם כבדו והעריכו רבנים וגדולי ישראל, אך מאידך היה להם מבט ביקורתי ביותר כלפי עולם התורה. כאשר היא גדלה, היא הלכה פעם לישיבת פונוביז' לתפילה בשמחת תורה. הכל היה נראה טוב ויפה, עד שאחת הנוכחות במקום אמרה לה בקול רם, לפני כל הנשים האחרות: "את לא יכולה להגיע להתפלל פה בלי ללבוש גרביים!". דבורה הזדעזעה. אם זו הדרך בה מתנהגים בני תורה – זה לא המקום בשבילה. אולם, על פי החינוך אותו קיבלה – כבוד לתלמידי חכמים, היא החליטה ללכת אל הרב שך זצ"ל ולדבר איתו על האירוע. כאשר היא הגיעה, השתרך שם תור ארוך של אנשים הממתינים להיכנס פנימה. אולם כשהדלת נפתחה והאדם שהיה בפנים עזב את המקום, היא נקראה להיכנס, לפני כל האנשים שהגיעו לפניה. לשאלתה, הסבירו לה שבקבלת הקהל של הרב, תמיד יש לנשים זכות קדימה. מופתעת ומרוגשת היא נכנסה אל הקודש פנימה, וסיפרה את סיפורה לגדול הדור. "הן עברו עבירה גדולה", אמר הרב שך. "אולי זה היה ללא כוונה, אולם הן עדיין חייבות לבקש את סליחתך". הוא המשיך לדבר איתה זמן ממושך על חובת הזהירות הגדולה והרגישות בה יש לנהוג בה כלפי הזולת. במשך שיחה זו גמלה ההחלטה בליבה לא לעזוב את עולם התורה. היום היא נשואה לראש ישיבה, וכל בניה וחתניה תלמידי חכמים". סיפור זה מלמד אותנו כמה הרס עלולות לגרום מילים שאינן במקומן – 'רק' מילים, הן אלה שגרמו לאותה נערה כאב וכעס עצומים, ואיימו למנוע ממנה התקרבות לשמירת תורה ומצוות באופן הנכון. ולעומת זאת, בזכות מילים רכות, שקולות ומדודות – הסתיים סיפור זה בסופו של דבר בצורה חיובית.

איך מצליחים להינצל מהאיסור הזה?

למעשה, קשה מאד להיזהר כראוי מאיסור הונאת דברים. חיינו מתנהלים מתוך קשר קבוע עם החברה, אנחנו מדברים ומשוחחים בלי הפסקה, ועלולים לפגוע ברגשותיהם של הסובבים אותנו, על ידי מלים חסרות מחשבה, בקלות רבה ובלי לשים לב. מעבר לכך, מכיוון שאנו מדברים כל כך הרבה, אנחנו עלולים לשכוח עד כמה חמור חטא זה של פגיעה ברגשות הזולת. החזון איש ראה פעם אדם הנוזף בחומרה בבנו הצעיר, על כך שטלטל בשבת חפץ שייתכן והוא מוקצה. אמר לו החזון איש, שייתכן שבנו עבר על מצווה דרבנן, אולם ודאי שהוא עצמו עבר על לאו דאורייתא של הונאת דברים.

נביא כאן עצה אחת שתוכל לסייע לנו לפתח את הרגישות למצווה זו: להחדיר היטב לליבנו את העובדה האמיתית, שאנו מצווים להיזהר בהונאת דברים בדיוק כמו שאנחנו מצווים להיזהר באיסורי כשרות. לרבים מאיתנו ברור שאסור לנו להכניס שום מאכל לפינו, כל עוד איננו בטוחים בכשרותו. עלינו להביא את עצמנו למצב בו אנו עומדים על המשמר בדיוק באותה מידה גם לגבי מה שאנו מוציאים מהפה. הדרך הטובה ביותר להגיע לכך, היא על ידי לימוד ההלכות הנוגעות למצוה זו, ולימוד ההשקפה שעומדת מאחוריה [מומלץ לעיין בספר שנקרא: "משפטי השלום", שבחלק ז' שבו יש הלכות הנוגעות להונאת דברים].

נסיים באמרה מאלפת בשם החזון איש, שנהג לומר שיש לו מקור הנאה עצום ביותר: הידיעה שהוא חי את כל חייו מבלי לגרום שום צער לאף יהודי. מי ייתן ונזכה כולנו להגיע לכך.

8/5/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אליהו, 9/5/2014 09:26

חזק ביותר

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub