התורה מונה בפרשתנו את איסורי העריות לסוגיהן, ואת עונשם של העוברים עליהם. לקראת סוף הפירוט הזה, כותבת התורה: "ואיש אשר יקח את אחותו, בת אביו או בת אמו, וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם". בפסוק זה מתעוררת שאלה עצומה: כיצד ייתכן שמעשה אסור של גילוי עריות יתואר כמעשה "חסד"? המילה "חסד" מתפרשת באופן רגיל כמעשה נתינה ועשיית טוב עם הזולת, וכיצד הוא משתייך לאיסור עריות?

על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו לשנות מעט את תפיסתנו הראשונית לגבי משמעותה של המילה "חסד". פירושה המדויק הוא: גלישה מעבר לגדרות, כנגד כל גבול ומחסום. זה נכון שהביטוי המצוי למידה הזו הוא אכן נתינה והענקה לזולת. אולם, זהו רק סוג אחד של ביטוי מידת החסד. למידת החסד יש גם היבטים שליליים. אחד מהם הוא כאשר אדם לא שם גבולות, או מאבד את הרגישות לגבולות הנצרכים והראויים. לדוגמא, באיסורי עריות, שאם האדם מתעלם מהגבולות שאותן הציבה התורה לבל יקרב האדם אל האסור לו, הוא עובר על האיסור, שהתורה מכנה אותו: "חסד".

שני אישים בולטים בתורה מייצגים את ההיבט השלילי של מידת החסד: ישמעאל ולוט. חז"ל אומרים שישמעאל היה שטוף באיסורי עריות (רש"י בראשית כ"א ט') וגזל (רש"י בראשית ט"ז י"ב). שניהם נובעים ממידת החסד שהייתה בו, בצורתה המעוותת, וגרמה לו להתעלם מגבולות נכונים והולמים. גישה האומרת 'שלי – שלך, ושלך – שלי' וגורמת לאדם להשתמש באישה שלו – ובאותה מידה בחפצים שאינם שלו. לוט גדל בבית אברהם אבינו, ולכן הורגל בעשיית חסד עם הזולת – כפי שאכן ניתן לראות בהכנסת האורחים אותה קיים בהידור בסדום. אולם בפירוש ניתן לומר, שמושג החסד היה מעוות ביותר אצל לוט. לדוגמא, כאשר אנשי סדום רצו לפגוע ולהתעלל באורחיו – הוא העדיף לתת לאנשים הללו את בנותיו - עצמו ובשרו! הוא הסכים לגמול חסד עם אורחיו גם במחיר הסבל האיום של בנותיו (ראה רמב"ן בראשית י"ט ח').

מדוע התבטאה מידת החסד אצל ישמעאל ולוט בצורה כל כך מעוותת ושלילית? התשובה לכך היא שמידה זו לא נקנתה אצלם על ידי עבודת המידות, ולא התבססה כלל על הדרך אותה מתווה התורה, אלא הם ירשו אותה באופן טבעי מאברהם ועל ברכיה גדלו. גם למידה שהיא חיובית על פי רוב – כמו מידת החסד,יכולים להיות תוצרים שליליים ולא רצויים כאשר היא אינה מיושמת בדרך הנכונה. לדוגמא, אדם שיש לו נטייה טבעית לחסד עלול לעשות זאת בצורה שלילית בכמות או באיכות. הוא עלול לגמול חסד עם חבריו מעבר לנדרש ממנו ומעבר לנצרך, ומצד שני לשכוח את משפחתו, ולא לדאוג מספיק לצרכיה. דוגמא אחרת היא 'איש חסד' שיתקשה לגדור את עצמו בגבולות הולמים ונצרכים בשטחים שונים בחייו. ייתכן מאד שיקשה עליו לדייק בזמנים, ולעמוד בדיבורו, כיוון שלא יצליח להציב גבולות בסדר יומו ובזמניו. זאת ועוד: אם אדם לא מסוגל מספיק להציב גבולות, עלול הוא להגיע לידי ניסיון בהימנעות משקר, כיוון שיושר מחייב את האדם להיצמד בדבקות אל גבולות האמת.

התגלמות של חסד בצורה אמיתית ומאוזנת ניתן לראות אצל אברהם אבינו. ברור שהייתה בו נטייה טבעית לחסד, אולם הוא לא צעד בעיניים עצומות אחר נטייה זו, ולא הניח לה להוביל אותו, אלא הוא ניתב, ולפעמים אף שלל לגמרי את מידת חסדו – כאשר הבין שכך נדרש ממנו. פעמים רבות בפרשיות ספר בראשית ניתן לראות מקרים בהן נדרש אברהם אבינו לעצור בעד מידת החסד שבו (לדוגמא, כאשר הוא מצווה לשלוח מעליו את בנו ישמעאל, ויותר מכך כאשר נדרש הוא להקריב את יצחק בנו). אברהם עמד בנסיונות קשים אלה, אשר הוכיחו בבירור שחסדו לא היה דחף טבעי בעלמא, אלא היא מידה טובה בנפשו הרתומה אך ורק ליראת שמים ולעבודת המידות.

אדם הנוטה לחסד, עלול להיכשל בצורה נוספת: הוא מצפה מהאנשים עימם הוא גומל חסד להשיב לו כגמולו במידה שווה. לכן, הוא לא יהסס כלל לבקש מאחרים שיעשו עמו טובות גדולות ומשמעותיות, כיוון שגם הוא היה גומל עמם את אותה טובה. התורה אמנם דורשת מהאדם להעניק ולתת לאחר בשפע ככל יכולתו, אולם באותה מידה היא מורה לאדם שלא להישען ולהסתמך על טובתם של אחרים. ניתן לראות זאת מאמרתו של שלמה המלך במשלי (ט"ו כ"ז): "שונא מתנות יחיה". גדולי ישראל היו מעניקים שפע של חסד, ועם זאת פעמים רבות סירבו לקבל אפילו משהו קטן מזולתם. דוגמא מובהקת לכך הוא הרב מבריסק. כאשר הוא כיהן כרב בבריסק, הוא דאג לכלכל ולפרנס יתומים רבים. אבל עם כל עזרתו וסיועו לאחרים, נזהר הרב מבריסק ביותר שלא לקבל אף פעם כל מתנה מכל סוג שהוא, אפילו תחת תנאים קשים ביותר. כאשר הגיע לראשונה לארץ, הם עוכבו על ידי האנגלים בביקורת הדרכונים, בגלל מס כלשהו אותו היו חייבים לשלם, כדי להיכנס וחסרה להם חצי עד לירה שלמה (שווי של שמונים שקלים בערך) על מנת להשלים את הסכום. למרות שרבים היו מוכנים לשלם עבור הרב הנכבד, הוא סרב ואמר: "מעולם לא לקחתי כסף מאדם בחיי". לאחר מחשבות והתיעצויות רבות, עלה במוחו של אחד מזקני בריסק רעיון – הוא נכנס למשרד, פנה לרב מבריסק ואמר "חברי הקהילה בבריסק שהגיעו לארץ ישראל מעוניינים שהרב ימשיך לכהן כרבם כפי שהיה בבריסק. לכן, ברצוני לתת או להלוות לרב את הכסף עבור המס, ולאחר מכן ינוכה הסכום ממשכורתו". "הצעה זו מוכן אני לקבל" הסכים הרב, וקיבל את הכסף (לורנץ, "במחיצתם", עמ' 261-2). ללא כל קשר לנטיות טבעיות, הרב מבריסק הצטיין בעשיית חסד באופן הנכון והמושלם, ובו זמנית נמנע מביטויים שליליים של מידה זו.

ראינו אם כן, שאין להבין בפשטות את המילה: "חסד" כמתארת נתינה ועשיית טובה עם הזולת, אלא היא מייצגת השפעה וגלישה מעבר לגבולות, וניתן להשתמש בה לטוב - או חלילה - לרע. יתירה מזאת, קיים שוני עצום בין אדם שקיבל את מידת החסד בתורשה מאביו או שהורגל אליה באופן סתמי, ובין אדם שפיתח את מידת החסד בנפשו על פי דרך התורה. מי ייתן ונזכה כולנו להשתמש במידת החסד אך ורק לטוב.